החומה והשומרים
בין העולם החיצוני הגדול לבין העולם החיצוני הקטן שהגוף מחבק בתוכו, יש מעבר.
המעבר הזה נמצא בקרום.
חומה.
ואנחנו נכנסים פנימה.
החומה נעשית עיר.
בעיר יש שומרים.
בין השומרים יש גם כאלה שאוחזים במושכות.
זו לא חומה דוממת.
פועלים חיים כאן הם שומרים.
הם קובעים מי יעבור, מתי יעבור, ובאיזו כמות.
אנחנו מתבוננים עכשיו בחייה של חומה — גופן של תאי המעי.
היא צריכה להיות פתוחה.
אחרת לא ייכנסו חומרי המזון הדרושים לנו.
אבל היא צריכה גם לדעת לסגור.
אחרת העולם החיצוני יוכל לחדור אל תוך המרחב הביולוגי ללא בקרה.
וזה אחד הפרדוקסים היפים של החיים:
החומה שמפרידה בין הגוף לבין העולם היא גם החומה שמאפשרת לגוף לחיות בתוך העולם.
ובחומה הזאת חיה גם מערכת חיסון.
אולי היא פחות מוכרת לנו מזו שאנחנו מדמיינים זורמת בדם, אבל היא נמצאת כאן, קרוב מאוד לגבול.
היא פוגשת את העולם.
היא פוגשת את המזון.
היא פוגשת את המיקרואורגניזמים.
היא פוגשת מולקולות שנוצרו לפני רגע.
והיא צריכה להחליט.
זר, בעל זכות מעבר, אזרח, או תייר, אולי מסתנן בוגדני, טרוריסט?
לא כל דבר זר הוא אויב.
ולא כל דבר מוכר הוא בהכרח בטוח.
לכן מערכת חיסון בריאה אינה מערכת שתוקפת כל דבר שאינו "אני".
היא מערכת שיודעת להבחין.
להגיב כשצריך.
לסבול כשאפשר.
ולהירגע כשהסכנה חלפה.
אלו הם פניה של הגמישות.
אפשר עכשיו להבין מדוע "שומרי החומות" הם חלק בלתי נפרד מהמזון למוח.
מפני שהמוח אינו רואה את הארוחה.
הוא מקבל את תוצאות המפגש עם המטבוליטים.
אם המעי מפרק חומר למטבוליטים — המוח עשוי לפגוש את התוצרים שלהם.
אם המיקרוביום משנה את החומרים — המוח עשוי לפגוש את השינוי.
אם מערכת החיסון מזהה סכנה — היא שולחת אותות.
ואם מחסום המעי משתנה, גם הסביבה הביולוגית שאליה המוח חשוף יכולה להשתנות.
לכן החומה הזאת אינה רק חומה של המעי.
היא חלק מן ההגנה על המרחב הביולוגי כולו.
ואפשר אפילו לחזור לרגע אל הממלכה שלנו.
אם הממלכה היא הגוף,
הדם הוא הנהרות,
הלב הוא כוח הזרימה,
הכליה היא אחד ממנגנוני טיהור וויסות הסביבה,
הכבד הוא בית החרושת הכימי,
המוח הוא מרכז ההקשבה והתגובה,
והמעי הוא אחד השערים הגדולים שדרכם העולם נכנס.
אבל ממלכה אינה מתקיימת מפני שיש לה חומות.
היא מתקיימת מפני שהחומות מתפקדות.
מפני שיש בהן שערים.
מפני שיש בהן שומרים.
ובעיקר — מפני שהשומרים יודעים להבחין בין אורח, מזון, שכן ואויב.
אם הם יפתחו את השער לכל דבר — המרחב הפנימי יאבד את ייחודו.
אם יסגרו אותו בפני הכול — החיים עצמם לא יוכלו להתקיים.
לכן הבריאות אינה חומה סגורה.
והגוף איננו טרויה.
הבריאות היא חומה שיודעת לנהל מעבר.
וזה נושא ראשון במעלה שמהדהד שוב את הרעיון הגדול שלנו.
הגוף אינו רק מנסה להגן על עצמו מפני העולם.
הוא מנסה לחיות איתו.
הוא מכניס לתוכו מזון.
הוא מכניס חמצן.
הוא פוגש מיקרואורגניזמים.
הוא מקבל אור.
הוא מקבל מידע.
ובכל פעם הוא צריך ליצור מחדש את הגבול שבין "בחוץ" ל"פנים".
ויש והוא צריך גם לבנות מחדש,
לתקן,
לזעוק לך. ..
החיים אינם שמירה על מצב קבוע.
הם ניהול מתמיד של המעבר.
ומה שנכנס פנימה משנה את הסביבה.
ומי אחראי על מה שנכנס פנימה?
הסביבה משנה את התאים.
התאים משנים את האותות.
האותות מגיעים לאיברים אחרים.
והמוח מקשיב.
ואם מה שנחנס פנימה הוא ערב רב, טרור מחופש לאזרח הגון?
ולאן שלא נפנה רק אחד מי אחראי שהסוס הטרויאני לא יכנס לממלכה, לא יעבור בשער והאחד הזה הוא האדם.
אולי עכשיו אנחנו יכולים להבין את המשפט שאיתו יצאנו למסע:
המוח אוכל סביבה ביולוגית.
אבל הסביבה הזאת אינה ניתנת לנו מוכנה.
הגוף בורא אותה ללא הפסקה.
דרך המעי.
דרך הכבד.
דרך הכליה.
דרך כלי הדם.
דרך מערכת החיסון.
דרך המיטוכונדריה.
דרך כל תא ותא.
וכאן מתגלה דבר עמוק עוד יותר:
החיים אינם רק מה שנמצא בתוך הגוף.
החיים הם היכולת לשמור ולחדש את התנאים שבהם הגוף יכול להמשיך להיות חי.
החומה היא חלק מן התנאים האלה.
השומרים הם חלק מן התנאים האלה.
והשאלה הבאה שלנו תהיה:
מה קורה כאשר אחד השומרים שולח הודעה?
מי מקבל אותה?
איך היא עוברת בדם?
איך היא מגיעה למוח?
ומדוע לפעמים מערכת ההגנה, שנועדה לשמור על הממלכה, ממשיכה לשלוח הודעות גם אחרי שהסכנה חלפה?
כאן נפתח השער הבא במסע:
הדואר הביולוגי — מערכת החיסון והמוח.
חלק 5 — שומרי החומה
אנחנו נכנסים עכשיו אל תוך החומה.
אל תוך מבצר חכם, חציצה חיה, קיר ביולוגי מופלא, אל תוך דופן המעי — רקמה חיה, נושמת, משתנה ללא הרף.
כאן, במקום שבו העולם החיצוני כמעט נוגע בגוף, חיים שומרי חומה.
הרכב ושומרי החומה
יש ביניהם חיילים וחיילות.
יש כאלה שמשקיפים. יש כאלה שצדים – בולעים. יש כאלה שמדווחים. הם שמציגים את מה שמצאו לאחרים. יש כאלה שמפעילים תגובה, ויש כאלה שתפקידם החשוב לא פחות הוא לעצור אותה (בלימת הפרא).
מקרופאגים.
תאים דנדריטיים.
תאי T.
תאי B.
ועוד אוכלוסיות רבות של תאים החיים בתוך הרקמה או בסמוך לה.
אבל ככל שאנחנו מתקרבים אליהם, מתברר לנו שהמילה "חיילים" קצת מטעה.
כי מערכת החיסון אינה קיימת רק כדי להילחם.
היא קיימת כדי להבחין.
היא צריכה לאמת, לברר, לדעת מי מתקרב אל הגבול. איזה חומר ידידותי, ויכול להיכנס, וכשהיא מאבחנת שהחומר המתקרב מסוכן, שהאורח הזה מוכר, שהפולש הזה דורש תגובה.
ובעיקר — היא צריכה לדעת מתי להפסיק את ההתרחשות.
כי המעי נמצא במצב בלתי אפשרי כמעט.
בכל רגע מגיעים אליו חומרים מן העולם החיצוני:
מזון.
חיידקים.
חלבונים.
מולקולות חדשות.
חומרים שהגוף מעולם לא פגש.
אם מערכת החיסון תתקוף כל דבר שאינו "אני" — לא נוכל לתפקד, ליזום, לחיות.
לכן החומה אינה רק מחסום.
היא מערכת של קבלת החלטות.
מי יעבור?
מי יישאר בחוץ?
מתי תופעל אזעקה?
כמה חזקה תהיה התגובה?
ומתי אפשר יהיה להרגיע את השומרים ולחזור לשקט?
כאן אנחנו פוגשים אולי את אחת התכונות המופלאות ביותר של מערכת חיה:
היא אינה רק יודעת להגיב.
היא יודעת להתאים את התגובה.
וזה משנה את הדרך שבה אנחנו מבינים דלקת.
דלקת אינה בהכרח אויב.
גם היא יכולה להיות הודעה.
אות.
דואר ביולוגי.
משהו קרה.
משהו השתנה.
מישהו מבקש תשומת לב.
השאלה אינה רק אם נשלח אות דלקתי.
השאלה היא:
מי שלח אותו?
מדוע?
למי הוא נשלח?
באיזו עוצמה?
לכמה זמן?
והאם נשלח אחריו גם האות שאומר — עכשיו אפשר להירגע?
כאן מתחיל הסיפור של הדואר הביולוגי [מקור1, מקור2, מקור3].
הגוף מתאים עצמו לפרטנר שלו:
הגוף אינו מדבר בשפה אחת.
המעי מדבר עם מערכת החיסון.
מערכת החיסון מדברת עם כלי הדם.
כלי הדם מדברים עם המוח.
המוח מדבר עם המעי.
והכליה, הכבד, הלב והשריר נמצאים בתוך אותה שיחה.
עכשיו אולי אנחנו מבינים יותר שהחומה המפרידה בין העולם שבחוץ והמרחב הביולוגי – הגוף שלנו אינה גבול שמפריד בין חלקי הממלכה.
היא תחנת תקשורת.
ומה שקורה כאן, בדופן המעי, אינו נשאר כאן.
אות שנולד במעי יכול להגיע אל הדם.
מטבוליט שנוצר במעי יכול להשתנות בכבד.
תגובה חיסונית יכולה להשפיע על כלי הדם.
ואות שמתחיל ברקמה אחת יכול להגיע בסופו של דבר אל המוח.
אנחנו עדיין בתוך החומה.
אבל כבר אפשר לשמוע מכאן את המוח.
וזה הרגע שבו המסע שלנו משנה כיוון.
כי אם המזון יכול להפוך למטבוליטים,
והמטבוליטים יכולים להפוך לאותות,
והאותות יכולים לעבור בין איברים —
אז אולי השאלה הגדולה של "מזון למוח" מערכתית ומובנת כבר יותר:
איזה עולם ביולוגי צריך ואיזה, והאם אנחנו יוצרים סביבו,
ושולחים אליו מן העולם הזה מה שהוא צריך?
כמדומני אנחנו נפגשים עכשיו בשני משלֵי יוון: המדינה של אפלטון ומשל המרכבה (שמופיע גם בדיאלוג "פיידרוס" (Phaedrus) וגם ב"מדינה" ).
ב״מדינה״ רואה אפלטון גוף פוליטי: שומרים, סדר, חלוקת תפקידים, הנהגה.
ובמשל המרכבה, האדם עצמו נעשה מערכת דומה: הרכב הוא זה שאמור להחזיק במושכות, ושני הסוסים (הסוס הלבן והטוב: מייצג את הרגש הנעלה, אומץ הלב והשאיפה לכבוד. הסוס השחור והרע: מייצג את היצרים, התאוות החומריות והדחפים הבהמיים.) הסוסים מושכים לכיוונים שונים — והחכמה אינה להרוג את הסוס ה״פראי״, אלא ללמוד לשלוט בכוחו ולהביא את המרכבה אל היעד [מקור]. נושא שלמעלה הוצג במשפט "מתי לעצור את שליחת הדואר"
ההבנה של אפלטון מתחברת בצורה כמעט מפחידה למערכת החיסון.
גם כאן יש כוח עצום שאסור לתת לו להשתולל.
אבל גם אסור לסלק אותו.
כי מערכת חיסון שאינה מגיבה — מסכנת את הגוף.
ומערכות חיסון שמגיבה בעוצמה, לאורך זמן, או במקום הלא נכון — עלולה לפגוע בגוף שהיא אמורה להגן עליו [מקור].
כלומר, אולי שומר החומה הוא גם הרכב.
הוא לא רק שומר מפני מה שבא מבחוץ.
הוא מחזיק במושכות של כוח פנימי.
וזה נותן לנו אפשרות נפלאה להמשיך את חלק 5 ולהגיד:
לא כל מי שניצב בחומה נועד להילחם.
יש מי שתפקידו להחזיק את המושכות.
מכאן אפשר להתחיל לדבר על ויסות חיסוני בלי להפוך את המאמר לשיעור באימונולוגיה.
לשים לב כי הכוח הפראי אינו בהכרח "הרע". הוא כוח. הבעיה כפולה גם לדעת מי אוחז במושכות והאם המרכבה יודעת לאן היא נוסעת. אבל גם אם נשתמש בתאווה שבסוס השחור לקדם החלמה, להבין איך מפעילים רשת החלמה, חלבוני החלמה, וזאת בעוד כל העולם מתחזק כיום מחלה.
במאמרי על "דואר הביולוגי" שלנו אנח מרחיב עמדה זו:
IL-6 אינו האויב.
דלקת אינה האויב.
מערכת החיסון אינה האויב.
השאלה היא מי שלח את ההודעה שהאוחב פלש, מי קיבל את המידע, ומי לא העירו אותי, מדוע נשלחה ההודעה, כמה זמן היא נוסעת, ומה קורה כאשר הגיע הזמן לסגור את המכתב ולהתעורר לפעולה, או להצהיר היעד הושג, תחזרו הביתה.
תכירו הינה הם — שומרי החומה
למדנו שדופן המעי חיה.
היא אינה קיר המפריד בין העולם לבין הגוף.
היא קו חזית.
בצד האחד נמצא העולם החיצוני הגדול.
בצד האחר — העולם הביולוגי שהגוף מחבק בתוכו.
ובתוך החומה הזאת חיים השומרים.
בואו נכיר כמה מהם.
תאי T — לוחמי העילית
תאי T הם חלק מרכזי במערכת החיסון הנרכשת.
חלק מהם חיים ממש בתוך שכבת האפיתל, בין תאי החומה עצמם. אלה הם תאי T אינטרה־אפיתליאליים — IELs.
אפשר לדמיין אותם כסיירים ההולכים על החומה עצמה.
הם קרובים כל כך לתאי האפיתל, שהם יכולים לזהות סימנים של נזק או סכנה ולפעול במהירות.
אבל לא כל תאי ה־T הם לוחמים.
יש גם תאי T עוזרים, המנהלים את התקשורת בין מרכיבים שונים של מערכת החיסון ומכוונים את פעילותם באמצעות אותות — הציטוקינים.
ויש קבוצה אחרת, מרתקת במיוחד:
תאי T מווסתים — Tregs.
אלה שומרים שתפקידם אינו להסתער.
תפקידם הוא לרסן.
הם עוזרים למערכת החיסון ללמוד לחיות בשלום עם מה שאינו מסוכן — עם מרכיבים מן המזון ועם המיקרוביום, למשל.
וכאן אנחנו פוגשים לראשונה את הרעיון שיחזור אלינו שוב ושוב במסע:
כוחו של שומר אינו נמדד רק ביכולתו להילחם.
הוא נמדד גם ביכולתו לעצור את המלחמה.
לוחיות פייר — עיר המשמר
עמוק יותר בתוך דופן המעי נמצאים מבנים מיוחדים הנקראים לוחיות פייר [מקור].
אלה אינם תאים בודדים אלא אזורים עשירים ברקמה לימפואידית, במיוחד במעי הדק.
אפשר לחשוב עליהם כעל אחת מערי המשמר של החומה.
מעליהם נמצאים תאים מיוחדים הנקראים תאי M [מקור].
תאי M פונים אל העולם שבחלל המעי, דוגמים ממנו חומרים ומעבירים אותם אל מערכת החיסון הנמצאת מעבר לחומה.
כך מגיע מידע מן העולם החיצוני אל תוך מערכת ההחלטות של הגוף.
ובתוך לוחיות פייר נמצאים, בין היתר, תאי T ותאי B.
כאשר מערכת החיסון מזהה חומר הדורש תגובה, תאי B יכולים להתמיין לתאי פלזמה ולייצר נוגדנים.
אחד החשובים שבהם במעי הוא IgA.
וכאן מתרחש דבר יפה במיוחד.
ה־IgA מופרש אל חלל המעי.
כלומר, מערכת החיסון יכולה לשלוח את אחד מכלי ההגנה שלה אל הצד השני של החומה.
הוא אינו חייב להמתין שהפולש יחדור אל הגוף.
הוא יכול לפגוש אותו שם — בחוץ.
לנטרל אותו.
למנוע ממנו להיצמד.
ללכוד אותו.
ולהקטין את הסיכוי שיחצה את הגבול.
זהו צבא מסוג אחר.
צבא שאינו חייב להרוס את העולם שממנו הוא מגן עלינו.
מפני שהגוף אינו רוצה לחסל את כל החיידקים.
להפך.
הוא חי לצד טריליוני יצורים מיקרוסקופיים, שרבים מהם חיוניים לתפקודו.
ולכן השאלה הגדולה של החומה אינה:
"איך נהרוג את כל מי שנמצא בחוץ?"
השאלה היא:
"איך נדע עם מי לחיות, ממי להיזהר, ומתי לפעול?"
וכאן אני נזכר במרכבה.
גם שם יש כוח גדול, פראי, מושך קדימה.
החכמה אינה להשמיד אותו.
החכמה היא לאחוז במושכות.
לכוון את הכוח.
לדעת מתי לתת לו לרוץ — ומתי לעצור.
אולי זו אחת הסיבות שמערכת החיסון היא מערכת כה מופלאה.
היא אינה רק צבא.
היא גם מערכת של שיקול דעת.
והיא שולחת את החלטותיה הלאה.
באמצעות ציטוקינים.
באמצעות הורמונים.
באמצעות מטבוליטים.
באמצעות אותות עצביים.
הודעות יוצאות מן החומה ונכנסות אל מחזור הדם.
הן מגיעות אל איברים רחוקים.
ולפעמים הן מגיעות גם אל המוח.
אנחנו עדיין עומדים על חומת המעי.
אבל עכשיו אנחנו מתחילים להבין:
החומה אינה רק גבול.
היא תחנת דואר.
וכשנמשיך במסע, נצטרך לפתוח את המכתבים.
ואז —אולי בפעם הראשונה — אנחנו שומעים את הדואר הביולוגי מדבר, רגע הוא גם רוטן ומשמיע קולות של חוסר שביעות רצון או מתלונן בלחש ואם זה בטון כעוס (לקטר), כבר לא תוכלו לברוח מזה
החומה מתעצבנת, השומרים מתמרמרים בחוום כעס עמוק, טינה ותסכול ממושך כלפי עוול שנעשה להם
השומרים לפעמים מקבלים מסר אחר.
הם מרגישים שמשהו אינו כשורה.
עוד ועוד חומר מגיע מן העולם החיצוני.
המחסום נחשף.
מערכת ההגנה מופעלת.
ואז אחד השומרים מתמרמר
הוא מסתכל על מה שנכנס מן העולם החיצוני ואומר:
די!
הוא מתמרמר על בעל הבית.
כמה עוד?
למה לאפשר, למה לתת לכל הדברים האלה להגיע עד אלינו?
למה לעודד טרוריסטים – כניסה של מולקולות שאינן רצויות?
והכעס שלו אינו נשאר בתוכו.
הוא צועק.
הצעקה נשמעת.
השם שלה הוא היסטמין.
תאי הפיטום — mast cells.
הם השומרים המדוברים. שומרים אחרים, המתגוררים ברקמות ומחזיקים בתוכם אוצר של חומרים מוכנים לשעת חירום.
אחד מהם הוא היסטמין.
כאשר תא פיטום מופעל, הוא יכול לשחרר היסטמין במהירות.
תא הפיטום משחרר את הזעקה – די: היסטמין, והמסר יוצא במהירות אל הרקמה.
כלי הדם מגיבים.
העצבים שומעים.
נוצרת נפיחות.
מופיע גרד.
אודם.
נזלת.
צפצופים וקשיי נשימה.
במצב חמור, התגובה יכולה להתפשט במהירות ולהפוך לסכנת חיים.
הצעקה נשמעת רחוק כל כך, עד שהאדם מתחיל להתגרד בעור, האף מתחיל לנזול, דרכי הנשימה מתכווצות — ובתגובה שאנשים קוראים לה אלרגית אפילו אלרגיה קשה כאשר הנשימה עצמה עלולה להיפגע.
אלרגיה היא כבר מחלה.
אבל אם נחזור לרגע אל הממלכה שלנו, אפשר לדמיין סיפור אחר.
הגוף אולי לא מנומס ומתפרץ, אומר: "למה אתם מכניסים לכאן את הדבר הזה?" והשומרים, שאולי אינם יודעים תמיד מה באמת קרה, מפעילים אזעקה.
אבל בתוך המשל שלנו אפשר לראות את האחריות:
השומרים משתוללים מזעם.
הם לא בהכרח ביקורתיים, לא טועים או פטרוניים. אבל הם יודעים שעליהם להתמודד עם משהו גדול מכוחם והם ומתרעמים על כך ודורשים תשומת לב להפרזה שנוצרת: הם יוצאים להפגנה:
יש כאן משהו שאנחנו לא מוכנים לקבל!
הטרגדיה היא שהתגובה יכולה להיות גדולה בהרבה מן האיום (אלרגיה).
התאים כלומר השומרים שבחומה הפעילו כוח גדול מדי, בזמן הלא נכון, או נגד דבר שלא היה צריך להילחם בו.
וכאן אנחנו פוגשים שוב את הרכב ואת המושכות של מרכבת אפלטון מפיידרוס.
מפני שכוח ההגנה הוא כוח עצום.
הגוף צריך אותו.
בלעדיו הממלכה חשופה.
אבל גם כוח ההגנה עצמו חייב להיות מוגן מפני השתוללות.
שומר לפעמים אינו יודע להבחין מה באמת מסכן את הממלכה.
שומר חרדתי, שאינו יודע לעצור — בעייתי, כן גם הוא מסכן לא פחות מהטרוריסט את הממלכה.
ואולי לכן אחת השאלות הגדולות של מערכת החיסון אינה:
איך להילחם טוב יותר?
אלא:
איך לדעת מתי להפסיק להילחם?
אולי זו אחת המשימות הגדולות ביותר של החיים:
לא לבנות מערכת שאינה מגיבה.
אלא לבנות מערכת שיודעת מתי להגיב — ומתי להרפות.
כאן, בתוך דופן המעי, אנחנו מתחילים לגלות שהחיים אינם רק מאבק בין הגוף לבין העולם.
הם אמנות עדינה של הבחנה, תגובה, ויסות והרגעה.
והשומרים האלה, שעכשיו הכרנו, אינם עומדים בשקט על החומה.
הם מדברים.
הם צועקים.
הם שולחים הודעות.
וההודעות שלהם יכולות לצאת מן המעי, להיכנס אל הדם, להגיע אל איברים רחוקים — ואפילו להשפיע על המוח.
הדואר הביולוגי יצא לדרך.
+++
חלק 6.
חלק 6 — גן הדוורים
לפני שניכנס אל גן הדוורים הביולוגי
בפסארגאדה, במאה השישית לפני הספירה, יצר כורש הגדול תפיסה חדשה של גן.
לא רק מקום שבו צומחים עצים ופרחים, אלא עולם מסודר, מתוכנן וחי — מקום שבו מים, צמחייה, פרחים, אבן, צל, אור ואדם נפגשים בתוך מערכת אחת.
הגן הפרסי, ה־צ'האר באג — ארבעת הגנים — חולק ברשת סימטרית של שבילים ותעלות מים. המים נעו בתוך הגן, הביאו חיים, קיררו, השקו, וחיברו בין חלקיו.
הוורדים היו חלק מן הגן. הם נשתלו סביב מערכת המים, ולצד הצליל המתמיד של המים הזורמים הוסיפו לגן גם ריח וצבע. כך הגן לא היה רק מערכת הנדסית של מים וצמחייה; הוא היה חוויה שלמה — לעין, לאוזן ולאף. אולי זו אחת הסיבות לכך שהגן הפרסי נעשה במשך הדורות לדימוי של גן עדן: מקום שבו סדר, מים, חיים ויופי מתקיימים יחד.
כך נולד רעיון שהלך הרבה מעבר לגינון והשפיע על אירופה ובהמשך על יפן, מכסיקו והגנים של ארצות הברית:
הגן כמודל של עולם.
עולם שבו החיים אינם מתקיימים במקרה.
יש זרימה.
יש גבולות.
יש חלוקה.
יש שומרים.
יש קשר בין החלקים.
ויש מערכת שמחזיקה את הכול יחד.
כאשר היוונים פגשו את הגנים הפרסיים, הם נחשפו לעולם שהיה עבורם חדש ומרשים כל כך, עד שאימצו גם את המילה הפרסית העתיקה לגן מוקף ומוגן — pairidaeza — שהפכה ביוונית ל־paradeisos.
מכאן המשיכה המילה במסעה אל שפות רבות, עד שהגיעה גם אל Paradise — גן העדן, ואל המילה העברית פרדס.
ופתאום המילה הזאת מקבלת משמעות חדשה.
פרדס אינו רק מקום של עצים ופרחים.
הוא סביבה שבה החיים יכולים לפרוח.
וזה בדיוק המקום שאליו הגענו עכשיו.
כי גם בתוך הגוף יש פרדס.
יש בו חומות ושערים.
יש בו שומרים.
יש בו מים זורמים.
יש בו מזון שהופך לחומר, חומר שהופך לאות, ואות שנשלח למקום אחר.
יש בו שליחים.
והם אינם נושאים מכתבים בנייר.
הם נושאים מולקולות.
ציטוקינים.
הורמונים.
מטבוליטים.
נוירוטרנסמיטרים.
נוגדנים.
וכל אותם קולות קטנים שבאמצעותם חלק אחד של הגוף מודיע לחלק אחר:
מה קורה כאן?
האם הכול בסדר?
האם צריך להגן?
האם צריך להירגע?
האם הגיע הזמן להשתנות?
אז אולי הגיע הזמן לתפוס לרגע את הגוף לא כאוסף של איברים.
אולי אפשר להיכנס אליו ולו רק הפעם כמו שנכנסים לגן.
ללכת בשביל.
להקשיב למים.
להריח את הפרחים.
ולפגוש את השומרים ואת השליחים החיים בתוכו.
שניכנס לפרדס הזה —
הנמצא בתוך גופנו ממש, עכשיו?
+++
הדואר הביולוגי יצא לדרך.
ואם כבר נכנסנו לגן נעבור תחילה בבית הדואר שבפתחו בית הדוורים של הגוף, הגיע הזמן להכיר כמה מן הדוורים.
לא מפני שהם חסרים לנו שמות.
להפך.
אנחנו מכירים אותם היטב.
או לפחות נדמה לנו שאנחנו מכירים.
אלה שמות שאנחנו פוגשים שוב ושוב בכתבות, במחקרים, בשיחות על בריאות:
IL-6.
IL-10.
סרוטונין.
דופמין.
מלטונין.
GLP-1.
שמות של כוכבי־על.
אבל כמו שקורה עם כוכבים גדולים, אנחנו מכירים את השם הרבה יותר משהכרנו את האדם.
אז בואו נפגוש אותם.
IL-10 — הדוור שמבקש להנמיך את האש
ראשון מגיע אינטרלוקין-10, IL-10.
אפשר לדמיין אותו כדוור של הרגעה.
כאשר מערכת החיסון מופעלת, לא מספיק לדעת כיצד להדליק את האש.
הגוף צריך לדעת גם כיצד להנמיך אותה.
IL-10 משתתף בוויסות התגובה החיסונית ובבלימת דלקת מוגזמת.
המסר שלו אצילי:
לא
"אל תתגוננו."
אלא משהו עדין יותר:
"התגוננתם. עכשיו בדקו אם עדיין צריך להמשיך."
תכירו שומר מואר
מפני שמערכת חיסון בריאה היא כמובן מערכת שמגיבה.
אבל לזכותו היא גם מערכת שיודעת להפסיק להגיב.
IL-6 — הדוור שאי אפשר להכניס לקופסה
ואז מגיע אחד השמות המפורסמים ביותר בבית הדואר הזה:
אינטרלוקין-6, IL-6.אותו אנחנו כבר מכירים מכל מני תרופות שמבקשות לחסום אותו אולי גם ממאמרי: אינטרלוקין-6: כשמערכת התקשורת של הגוף לא יודעת מתי לעצור.
IL-6 הוא ציטוקין — אחד מאותם חלבונים שבאמצעותם תאים מעבירים מסרים זה לזה. הוא יכול להשתחרר כאשר הגוף מזהה זיהום, פציעה או מצב של עקה, ולעזור לגייס את מערכות ההגנה והתיקון.
אפשר לדמיין אותו כדוור חירום.
הוא יוצא מן המקום שבו התעוררה הבעיה, וההודעה שלו יכולה להגיע דרך זרם הדם לאיברים אחרים. הכבד יכול לקבל ממנו הוראה להגביר ייצור של חלבוני תגובה בשלב החריף; מערכת החיסון יכולה לקבל ממנו אות המגייס אותה; והמוח יכול להשתתף בתגובה המערכתית, למשל באמצעות העלאת חום הגוף.
ואז קורה דבר חשוב.
הדוור אינו אמור לרוץ לנצח.
כשהסכנה חולפת, מערכת ביולוגית בריאה אמורה לדעת להנמיך את האות ולחזור לשיווי משקל.
אבל IL-6 הוא לא „דוור רע”.
וזה בדיוק מה שהופך אותו למעניין.
אותו שליח שיכול להשתתף בהגנה ובתיקון בזמן הנכון, עלול להשתלב במעגל מזיק כאשר האות נשאר גבוה, ממושך או מנותק מן ההקשר שבו נוצר.
לכן אי אפשר לשאול על IL-6 רק:
האם הוא טוב או רע?צריך לשאול:
למה האות נשאר גבוה?
האם משהו משבש את האות עצמו?
מתי? למה?
לכמה זמן?
מי קיבל את ההודעה?
ומה קרה אחרי שההודעה הגיעה?פתאום אנחנו מבינים משהו חשוב על הדואר הביולוגי:
אי אפשר להבין מכתב רק לפי שם השליח.
ודווקא כאן ובמיוחד בשל גודש תרופות שקמות עליו, כדאי להיזהר
צריך לקרוא את המכתב בתוך הסיפור שבו הוא נשלח. וגם לברר אם יש הפרעות בקו התקשורת שמקורן למשל ביתר פחמימות, והן הבעיה לא הוא [מקור]
ואז מגיע מכתב מן החיידקים
אנחנו ממשיכים ללכת בשביל.
והנה דוור שאינו נשלח על ידי תא חיסון בכלל.
הוא מגיע מן המיקרוביום.
כאשר חיידקי המעי מפרקים סיבים תזונתיים, הם מייצרים בין השאר חומצות שומן קצרות־שרשרת — SCFAs [מקור].
אחת המפורסמות שבהן היא בוטיראט.
בוטיראט אינו סתם חומר מזון.
הוא גם אות.
הוא יכול לשמש מקור אנרגיה חשוב לתאים מסוימים בדופן המעי ולהשפיע על המחסום, על מערכת החיסון ועל תהליכים תאיים נוספים.
אפשר לדמיין אותו מגיע אל תאי דופן המעי ואומר:
"יש כאן חומר גלם. יש כאן אנרגיה. שמרו על החומה."
ופתאום המזון שקיבלנו בתחילת המסע אינו רק מזון.
הוא הפך למידע.
מה שאכלנו (תפוח אדמה חי) שינה את מה שהמיקרוביום ייצר.
מה שהמיקרוביום ייצר שינה את הסביבה של המעי.
והסביבה הזאת שינתה את השיחה בין תאים.
האוכל (🥔) הפך למכתב (בוטיראט).
ואז אנחנו פוגשים כוכב־על
אני רואה מרחוק דמות מוכרת.
סרוטונין.
השם הזה כמעט אינו זקוק להצגה.
כולם שמעו עליו.
רבים מכירים אותו כ"חומר שקשור לאושר".
אבל הנה ההפתעה:
רוב הסרוטונין בגוף נמצא במערכת העיכול, ורובו מיוצר שם — בעיקר על ידי תאים מיוחדים בדופן המעי.
והוא אינו מסתובב שם רק כדי לשמח אותנו.
במערכת העיכול הוא משתתף בוויסות תנועתיות המעי ותהליכים נוספים.
כלומר, אחד השמות המפורסמים ביותר בעולם הנוירוכימיה מופיע אצלנו כבר כאן, ליד צינור העיכול.
והנה עוד שיעור קטן:
אותו שם אינו אומר בהכרח אותו תפקיד.
סרוטונין במעי אינו פשוט "סרוטונין שעולה למוח". מכנים אותו סרטונים היקפי
רוב הסרוטונין ההיקפי אינו חוצה את מחסום הדם־מוח.
הקשר בין המעי למוח מורכב יותר.
וזה בדיוק מה שהופך אותו למעניין.
המעי והמוח אינם צריכים לשלוח זה לזה את אותה מולקולה כדי לנהל שיחה.
הם יכולים לדבר באמצעות כמה שפות בו־זמנית.
הדוורים שיושבים בתוך החומה
ואז אנחנו מבחינים בדמויות נוספות.
הן כמעט מסתתרות בתוך דופן המעי.
אלה הם התאים האנטרו־אנדוקריניים.
הם חשים את מה שנכנס.
שומן.
פחמימות.
חלבון.
חומרים נוספים שמגיעים מן המזון ומן הסביבה של המעי.
והם מגיבים בהפרשת אותות הורמונליים.
GLP-1.
PYY.
CCK.
אלה כבר דוורים אנדוקריניים.
הם עוזרים לנהל את קצב העיכול, את תחושת השובע, את תנועת המזון ואת חילוף החומרים — ובאמצעות מסלולים הורמונליים ועצביים משתתפים גם בשיחה עם המוח.
חשבו על התמונה:
אוכל נכנס למעי.
תא קטן בדופן המעי חש בו.
והתא שולח מכתב.
המכתב משנה את פעילות הגוף.
והמוח מקבל את הידיעה:
נכנס מזון.
הגוף צריך להתארגן.
אפשר להתחיל לעכל.
אולי כבר שבעים.
זו אינה מטאפורה בלבד.
זו תקשורת ביולוגית.
עוד כוכבים מסתובבים בגן
ואם נישאר כאן עוד רגע, נגלה עוד שמות מוכרים.
דופמין.
מלטונין.
שמות שהפכו כמעט למותגים בעולם הבריאות.
אבל גם כאן הגוף מלמד אותנו להיות צנועים.
מולקולה אינה שייכת לאיבר אחד.
מערכות שונות יכולות לייצר אותה, להשתמש בה, לפרק אותה או להגיב אליה בדרכים שונות.
לכן אין די בשאלה:
"מה עושה דופמין?"
או:
"מה עושה מלטונין?"
צריך לשאול:
איפה?
מתי?
מי יצר?
מי קיבל?
ומה הייתה התוצאה?
הגוף אינו מילון.
הוא סיפור.
ואז אנחנו פוגשים שניים שכבר הכרנו
בהמשך השביל מופיעות שתי דמויות מוכרות לנו מן המסע הקודם.
קפא ולמבדה, שככבו במאמרי: קפפא, למבדה וחרדה: כשהדואר הביולוגי משתבש (ומדוע מדדי חלבון גבוהים הם לא מה שחשבתם). מבט אל בדיקות המעבדה/ירון מרגולין
- קפפא, למבדה וחרדה: כשהדואר הביולוגי משתבש (ומדוע מדדי חלבון גבוהים הם לא מה שחשבתם). מבט אל בדיקות המעבדה/ירון מרגולין
- הרטוריקה של הטרור הביולוגי: כשהגוף משקר לעצמו
- המסלולים הביולוגיים המשקמים את🔹 הגוף: פרספקטיבה חדשה על החלמה – מבט עומק על על 3 המסלולים המרכזיים.
- חלק ה' – חלבוני ההחלמה: הרשת המולקולרית של הריפוי, ההתחדשות וההומאוסטזיס מאת ירון מרגולין
- חקר המשמעות של 20 חומצות האמינו בסינתזת חלבון
קפפא, ולמבדה הן אינן ציטוקינים.
הן גם לא הורמונים.
הן שרשראות קלות של נוגדנים, חלק ממערכת החיסון האדפטיבית.
ולכן הן מגיעות לכאן מסיבה אחרת.
הן מזכירות לנו שהדואר הביולוגי אינו שפה אחת.
מערכת החיסון יודעת לזהות ולסמן.
תאי חיסון יודעים לשלוח אותות.
ציטוקינים יכולים לשנות את התנהגות הרקמה.
הורמונים יכולים להעביר מידע למרחק.
מטבוליטים יכולים להפוך תזונה לאות.
נוירוטרנסמיטרים יכולים להעביר מידע בין תאי עצב.
ונוגדנים יכולים לזהות מטרות באמצעות המבנה המיוחד שלהם.
קפא ולמבדה מלמדות אותנו עוד משהו:
לפעמים מה שחשוב אינו רק כמה נשלח — אלא איזה סוג של מידע נוצר.
וכאשר מערכת הייצור משתבשת, גם השיחה יכולה להשתבש.
זה כבר סיפור אחר.
אותו נשמור להמשך.
אנחנו עומדים עכשיו בתוך גן מוזר ויפה.
אין בו פרחים.
יש בו מולקולות.
אין בו ציפורים.
יש בו קולטנים.
אין בו שבילים רגילים.
וכל הדמויות האלה נעות ללא הפסקה.
IL-10 מנסה להרגיע.
IL-6 מעביר הודעה שיכולה להשתנות לפי ההקשר.
בוטיראט מגיע מן המיקרוביום.
סרוטונין משתתף בתנועת המעי.
GLP-1 מספר לגוף שנכנס מזון.
PYY ו-CCK משתתפים בשיחה על עיכול ושובע.
דופמין ומלטונין מופיעים בתחנות שונות של המערכת.
קפא ולמבדה מספרות את סיפור הזיהוי החיסוני.
וכולם —
כל אחד בשפה שלו —
משתתפים באותה תופעה מופלאה:
הגוף מדבר והוא משוחח בתוך עצמו ועם עצמו.
אבל אז אנחנו מבינים שהמילה "מדבר" אולי אינה מספיקה.
כי זו אינה שיחה בין שני אנשים.
זו רשת.
מסר אחד משנה את הסביבה.
השינוי הזה משנה מסר אחר.
המסר החדש מגיע לאיבר אחר.
האיבר מגיב.
והתגובה חוזרת ומשנה את המקום שממנו הכול התחיל.
המעי משפיע על המוח.
המוח משפיע על המעי.
הכבד משנה את מה שהגיע מן המעי.
הכליה משנה את הסביבה הפנימית.
הלב מזרים את העולם הזה דרך כלי הדם.
מערכת החיסון בודקת.
השריר מדבר.
הרקמה מקשיבה.
והכול מתקיים בתוך אותה רשת.
אנחנו חשבנו שיצאנו למסע כדי למצוא מזון למוח.
אבל כבר ברור לנו:
המוח אינו מקבל רק מזון.
הוא מקבל מידע על העולם שהגוף חי בתוכו.
ומה שאנחנו אוכלים יכול לשנות את המידע הזה.
מה שהמעי עושה עם המזון משנה אותו.
המיקרוביום משנה אותו.
מערכת החיסון מפרשת אותו.
הכבד מעבד אותו.
הדם נושא אותו.
כלי הדם קובעים את הדרך.
והמוח מקשיב.
אבל רגע.
איך המכתב נכנס למוח?
הרי המוח אינו פתוח לכל מה שמסתובב בדם.
יש שם חומה נוספת.
חומה מיוחדת.
חומה שמסננת.
חומה שמגינה.
חומה שגם היא — כמו המעי — יודעת להעביר, לעצור, להקשיב ולהגיב.
מחסום הדם–מוח.
אנחנו עומדים לפגוש את השומר האחרון לפני שניכנס אל ארמון המחשבה.
והפעם השאלה תהיה קשה עוד יותר:
מי מחליט איזה מן הדואר הביולוגי יורשה להיכנס?
חלק 7 — השער
הדואר הביולוגי כבר יצא לדרך.
מן המעי אל הדם.
מן הדם אל כלי הדם.
מולקולות נעות, אותות נשלחים, חומרים נספגים, אחרים מסולקים.
הגוף כולו נמצא בתנועה.
אבל עכשיו, בקצה הדרך, מגיע הדואר אל שער אחר. אל השער שמאחוריו נמצא המוח.
+++
"אל ייכנס לכאן מי שאינו יודע גיאומטריה."
זֶה־הַשַּׁעַר לַה׳; צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ"".
תהילים קי״ח, כ׳
שער למקום בו החיים עצמם נעשים עדינים יותר.
אפשר היה לחשוב על בית המקדש:
לא כל אדם נכנס אל מקום הקודש, ולא כל מי שנכנס עושה בו אותו דבר. הכניסה תלויה בתפקיד, בהכנה ובמקום שאליו המבקש רוצה להגיע.ואפשר היה לחשוב על האקדמיה של אפלטון — החורשה המקודשת, הגן שבו הלכו אנשים בשבילים של אתונה ושאלו שאלות. מקום של לימוד שנולד בתוך מרחב שהיה בעת ובעונה אחת טבע, קדושה, גוף ומחשבה.
אבל השער של המוח אף מוזר יותר.
הוא לא שאל:
"האם אתה כהן?"
וגם לא:
"האם אתה יודע גיאומטריה?"
הוא שאל שאלה ביולוגית הרבה יותר עתיקה:
"מה אתה נושא איתך?"
מנחה?
ביכורים?
שאלת מחקר?
האם אתה חומר שהמוח זקוק לו?
האם יש לך נשא מתאים?
האם אתה אות שהמערכת צריכה לשמוע?
האם עכשיו הוא הזמן להכניס אותך?
ואולי אפילו:
האם עליך להיכנס בכלל — או שמספיק שהשער יידע שהגעת?
אנחנו מבינים שאנחנו עומדים במעמד אחר:
מחסום הדם–מוח (BBB – Blood–Brain Barrier) אינו חומה סביב המוח
הוא הסף של הגן שבו המחשבה חיה.
והשומר כאם שותף, הוא לא עומד מחוץ לגן.
הוא חלק מן הגן עצמו.
השומר תלוי בגן שהוא שומר עליו. נושא ששב ומחזיר אותנו אל השאלה הגדולה שכל כך מסקרנת — איך מערכת חיה יוצרת ומתחזקת את הסביבה שבה החיים יכולים להימשך.
הקורא עומד עם הדוור לפני שער האקדמיה. מאחוריו כל רשת הגוף; לפניו הגן ורדים של המוח. והוא עדיין אינו יודע שהשומר הוא חלק מן הגן. 🌹
והשער הזה שונה ממה שהכרנו, ופגשנו במעי.
המעי צריך לדעת מה מן העולם החיצוני ראוי להיכנס פנימה.
המוח צריך לדעת מה מן העולם הפנימי ראוי להגיע אליו.
כי מאחורי השער הזה נמצאים השושנים אולי סחלבים, וכריזנטמות מכל מקום זהו מקום עדין במיוחד.
נוירונים.
סינפסות.
רשתות חשמליות וכימיות.
מיליארדי תאים שכל אחד מהם מקשיב, מגיב, משנה את שכנו ומשתנה בעצמו.
כאן טעות קטנה בסביבה עלולה להפוך לאירוע גדול שמשפיע נחרצות ופוגע ברשת.
ולכן המוח אינו אומר לדם:
"היכנס."
הוא מברר, ושואל אותו:
"מי אתה?"
החומה שאינה חומה
אבל מחסום הדם–מוח, ה־Blood–Brain Barrier, הוא משהו מתוחכם הרבה יותר.
הוא אינו חומה מתה.
הוא מערכת חיה.
הבסיס שלה נמצא בתאי האנדותל המצפים את כלי הדם הזעירים במוח. תאים אלה מחוברים זה לזה בחיבורים הדוקים מאוד — tight junctions — המצמצמים את האפשרות שחומרים יעברו ביניהם בחופשיות.
אבל האנדותל אינו לבדו.
סביב כלי הדם נמצאים פריציטים, תאים התומכים בתפקוד כלי הדם ובשלמות המחסום.
ומעבר להם, זרועותיהם של אסטרוציטים מגיעות אל דפנות כלי הדם ומקיימות קשר הדוק עם סביבתם.
כלומר, השער אינו עשוי מלבנה אחת.
הוא עשוי מקהילה.
אנדותל.
פריציטים.
אסטרוציטים.
מטריצה חוץ־תאית.
אותות מקומיים.
כלי דם.
תאי חיסון.
והם יחד יוצרים את מה שאנחנו קוראים לו:
מחסום הדם–מוח.
כבר כאן משתנה משהו בדרך שבה אנחנו חושבים על ההמשגה "מחסום".
הוא אינו רק מונע מעבר.
הוא מנהל מעבר.
אבל אם השער סגור — איך המוח אוכל?
כאן מתגלה הפרדוקס.
המוח זקוק לחומרים מן הדם.
הוא זקוק לגלוקוז כמקור אנרגיה מרכזי, לחמצן, לחומצות אמינו, לאלקטרוליטים ולחומרים נוספים.
אבל הוא אינו יכול פשוט לפתוח את השער ולתת לכל מה שנמצא בדם להיכנס.
לכן יש שערים בתוך השער.
יש חומרים שיכולים לעבור ביתר קלות.
יש חומרים שזקוקים לנשא.
יש מערכות טרנספורט ייעודיות.
למשל, גלוקוז אינו פשוט "מחליק" דרך המחסום. הוא נעזר בנשאים ייעודיים, ובמיוחד GLUT1, כדי להגיע אל רקמת המוח.
וזה כבר מלמד אותנו משהו חשוב:
המחסום אינו אומר:
"לא."
הוא אומר:
"באיזו דרך?"
השערים אינם רק פתוחים או סגורים
אנחנו נוטים לחשוב בשחור ולבן.
פתוח.
סגור.
מותר.
אסור.
אבל מערכת ביולוגית כמעט אף פעם אינה מתנהגת כך.
היא עובדת במדרגות.
במינונים.
בזמנים.
בהקשרים.
חומר מסוים יכול לעבור באמצעות נשא מסוים.
חומר אחר יכול להיות מסולק בחזרה אל הדם.
חומר שלישי יכול להישאר בחוץ.
ויש חומרים שכניסתם משתנה בהתאם למצב הפיזיולוגי של המערכת.
לכן ה־BBB אינו רק גדר.
הוא מערכת סינון, מיון, הובלה ופינוי.
ואולי כאן אנחנו יכולים להתחיל להבין מדוע המילה "סביבה" נעשתה כל כך חשובה במסע שלנו אל המוח.
כי המוח אינו חי בתוך הדם.
הוא חי בתוך סביבה שנבחרה מתוך הדם.
ומה קורה כשהסביבה משתנה?
כאן הסיפור נעשה מעניין יותר.
מפני שהמחסום עצמו הוא חלק מן הרשת.
הוא מושפע מאותות שמגיעים אליו.
מדלקת.
ממצב כלי הדם.
מחילוף החומרים.
ממערכת החיסון.
ממצב הרקמה שסביבו.
ובאותה מידה — מצבו של המחסום משנה את הסביבה שבה המוח חי.
אם התקשורת בין מרכיבי המחסום משתבשת, אם תפקוד האנדותל נפגע, אם החיבורים שבין התאים משתנים — גם הסביבה שבה נמצאים תאי המוח יכולה להשתנות.
לכן אפשר לראות את ה־BBB לא רק כשומר של המוח.
אלא גם כ־חלק מן המוח.
וזה הבדל גדול.
כי אם השומר הוא חלק מן העיר,
מצבו של השומר הוא חלק ממצב העיר.
עכשיו אנחנו חוזרים אל הדואר
זוכרים את הדוורים שפגשנו?
IL-10.
IL-6.
בוטיראט.
סרוטונין.
GLP-1.
PYY.
ועוד אינספור שליחים שאינם נושאים אותה שפה ואינם ממלאים אותו תפקיד.
הם אינם כולם עומדים בתור אל המוח ומבקשים להיכנס.
זו תהיה תמונה פשוטה מדי.
חלק מן האותות פועלים על כלי הדם.
חלק על תאים היקפיים.
חלק משפיעים על מערכת העצבים דרך מסלולים עצביים או הורמונליים.
חלק משנים את חילוף החומרים ואת הסביבה שבה המוח פועל.
ולפעמים ההודעה אינה צריכה להיכנס כלל.
מספיק שהשער ישמע אותה.
וזו אולי אחת התובנות היפות ביותר של המסע שלנו.
תקשורת אינה מחייבת מעבר של השליח עצמו.
לפעמים המידע מגיע אל השער —
והשער משתנה.
השער שומע את העולם
כאן מחסום הדם–מוח מתחיל להיראות כמעט כמו איבר חישה.
לא מפני שהוא "חושב".
אלא מפני שהתאים המרכיבים אותו מסוגלים לחוש את סביבתם ולהגיב אליה.
האנדותל אינו יריעה פסיבית.
הוא מגיב לאותות.
הוא משנה תהליכי הובלה.
הוא משתתף בוויסות כלי הדם.
הוא מקיים קשר עם תאים אחרים.
והתוצאה היא מערכת שמנהלת ללא הרף את הגבול בין שני עולמות:
הדם — העולם המשתנה של הגוף.
ו־המרחב העדין של מערכת העצבים.
במילים אחרות:
המוח מחובר ובהחלט לא מנותק מן הגוף.
אבל גם הוא לא חשוף אליו ללא הגנה.
הוא מחובר באמצעות גבול חי.
ואז מגיעה השאלה הקשה
אם המחסום מגן על המוח —
מי מגן על המחסום?
זו אינה שאלה ספרותית בלבד.
כי כדי שהמחסום יוכל למלא את תפקידו, הוא זקוק בעצמו לסביבה תקינה.
הוא זקוק לאנדותל מתפקד.
לכלי דם מתפקדים. לתקשורת תקינה עם פריציטים ואסטרוציטים.
למטריצה שבה התאים חיים.
לאספקת אנרגיה.
ולוויסות מדויק של אותות.
כלומר, גם השומר תלוי במצבו של הגן.
הוא אינו עומד מחוץ למערכת.
הוא נברא ומתוחזק על ידה.
וכאן אנחנו חוזרים אל הגן של פסארגאדה.
זוכרים?
גן אינו רק מקום שיש בו פרחים.
גן הוא מערכת.
מים צריכים לזרום.
השבילים צריכים להישמר.
הגבולות צריכים להיות במקומם.
הצמחים צריכים לקבל מים ואור.
והשומר עצמו חי בתוך הגן שהוא שומר עליו.
כך גם בתוך הגוף.
מערכת חיה יוצרת ומתחזקת את הסביבה שבה החיים יכולים להימשך.
ואולי זו הייתה הטעות שלנו בתחילת המסע
יצאנו לחפש מזון למוח.
חשבנו על מזון כחומר.
מה להכניס לגוף.
איזו מולקולה.
איזה ויטמין.
איזה שומן.
איזה תוסף.
אבל ככל שהתקדמנו בשביל, התמונה השתנתה, שאלות חדשות עלו.
המוח זקוק לאנרגיה.
אבל הוא זקוק גם לזרימה.
הוא זקוק לכלי דם.
הוא זקוק למעי שיודע לנהל מעבר.
הוא זקוק למערכת חיסון שיודעת להגן — וגם להרפות.
הוא זקוק לדואר ביולוגי מדויק.
והוא זקוק לשער שיודע להבחין בין העולם שמגיע אליו לבין העולם שהוא צריך ליצור לעצמו.
לכן אולי:
מזון למוח אינו רק מה שאנחנו אוכלים.
הוא גם מה שאנלנו בוחרים לשים בצלחת.
מה הוביל אותנו לבחור בתזונה שמונחת לפנינו, הרגל, מסורת, אופנה, תאוות הנאה, הבנת היסודות שמזינים את הרשת?
מה הגוף עושה עם מה שאכלנו זו שאלת מפתח –
הוא מציג את האופן שבו המעי מתרגם את המזון לאותות.
האופן שבו הדם נושא אותם.
האופן שבו כלי הדם מגיבים.
האופן שבו מערכת החיסון מפרשת אותם.
האופן שבו מחסום הדם–מוח מנהל את המפגש.
ובסופו של דבר —
הסביבה שבה הנוירון חי.
ואז אנחנו עומדים שוב לפני השער.
מאחורינו שבעה פרקים של דרך.
אנרגיה.
לב.
דם.
מעי.
שומרים.
דוורים.
והשער.
אבל עכשיו מתברר שהשער אינו סוף הדרך.
הוא רק המקום שבו השאלה נעשית עמוקה יותר.
כי אם המוח מקבל מן הגוף מידע, חומר ואנרגיה —
ואם הוא עצמו משנה בחזרה את הגוף דרך מערכת העצבים, ההורמונים, החיסון וההתנהגות —
אז אולי אין באמת "מוח" מצד אחד ו"גוף" מצד שני.
אולי אנחנו עומדים מול מכלול
מול רשת אחת.
רשת שבה כל איבר הוא גם מקבל וגם שולח.
כל מחסום הוא גם גבול וגם מקום מפגש.
כל אות משנה את הסביבה —
והסביבה משנה את האות.
ואולי לכן השאלה הגדולה של המסע מעולם לא הייתה:
איזה מזון טוב למוח?
אלא:
איזה עולם אנחנו מאפשרים למוח לחיות בתוכו?
הקאמינו ממשיך.
🥾🌹Buen Camino.
חלק 8 — מי שומר על השער?
ישאיר אותנו בדיוק על השביל: מהמזון ← לדואר ← לשער ← לשומר ← לרשת שמחזיקה את השער. חלק 8 כבר מכניס אותנו לעומק שהוא עוד יותר מסקרן:
מה קורה כאשר השער עצמו מקבל דואר ביולוגי משובש — והאם הוא יכול להשתנות בעקבותיו?
+++
חלק 8 — מי שולח את הדואר?
עמדנו לפני השער.
„זה השער לה׳; צדיקים יבואו בו.“
אבל אולי שאלנו עד עכשיו את השאלה הלא נכונה.
עסקנו בשער, במי ששומר עליו, במה שעובר דרכו ובמה שנשאר בחוץ.
אבל אם הגיע אל השער דואר ביולוגי משובש —
מי כתב את המכתב?
ומי שלח אותו?
כדי לענות על השאלה הזאת צריך לחזור הרבה אחורה.
לא אל המוח.
לא אל כלי הדם.
אפילו לא אל המעי.
צריך לחזור אל השולחן.
ולשאול
מן הצדיק?
כי לפני שהחומר הגיע למעי, מישהו הניח אותו על הצלחת.
ומי קבע מה יהיה על הצלחת?
זו כבר שאלה אחרת לגמרי.
המסורת?
ההרגל?
המשפחה?
התרבות?
האופנה?
תעשיית המזון, שיש לה יכולת עצומה לעצב את מה שאנחנו רואים, רוצים וקונים?
הפרסומת?
החיך?
המחיר?
הנוחות?
ולעתים גם אדם בעל סמכות — רופא, מומחה, מאמן, איש דת או אדם אחר שאנו נותנים בו אמון — הממליץ לנו מה לאכול, אף שהביולוגיה של הגוף אינה בהכרח תחום התמחותו.
כל אלה יכולים להשתתף בהחלטה.
אבל הגוף אינו אוכל רעיון.
הוא אוכל מולקולות.
והמולקולות האלה נכנסות למערכת חיה.
הן פוגשות את המעי.
את המיקרוביום.
את מערכת החיסון.
את הכבד.
את כלי הדם.
את הכליה.
את הלב.
ולבסוף — ישירות או בעקיפין — גם את המוח.
ואז חוזרת אלינו השאלה שהלכה איתנו בשביל מן ההתחלה:
מהו מזון למוח?
אולי לא מספיק לשאול איזה מזון מכיל חומר מסוים שנחשב „טוב למוח“.
צריך לשאול שאלה רחבה הרבה יותר:
איזו סביבה ביולוגית המזון הזה עוזר ליצור?
האם הוא מספק למערכת חומרי בניין ואנרגיה?
האם הוא תומך במעי ובמחסום שלו?
האם הוא משנה את החומרים שמייצרים חיידקי המעי?
האם הוא משפיע על מערכת החיסון?
על כלי הדם?
על האנדותל?
על חילוף החומרים?
על האותות הנשלחים בין האיברים?
הרי המוח אינו מקבל רק את המזון.
הוא מקבל את תוצאות המפגש של המזון עם הרשת כולה.
וזו אולי האחריות הראשונה שאנחנו פוגשים בדרך.
לא האחריות של המוח.
לא האחריות של השער.
אלא האחריות שלנו — בני האדם — לבחור מה להכניס אל המערכת שממנה נוצר הדואר הביולוגי.
מפני שהגוף אינו מתחיל את הסיפור כאשר אנחנו מרגישים את הסימפטום, שנוצרו.
הסיפור מתחיל הרבה קודם.
במה שגודל.
במה שיוצר.
במה שנמכר.
במה שאנחנו בוחרים.
במה שאנחנו מגישים לילד.
במה שאנחנו מניחים על הצלחת שלנו.
ואולי אפילו במה שאנחנו מאמינים שהוא „אוכל“.
כאן המסע שלנו משנה כיוון.
עד עכשיו שאלנו:
איך מגיע המסר אל המוח?
עכשיו אנחנו יכולים לשאול:
איך נוצר המסר מלכתחילה?
וזו כבר אינה רק שאלה של תזונה.
זו שאלה על היחסים שבין האדם לבין הסביבה הביולוגית שלו.
כי אם החיים הם מערכת שיוצרת ומתחזקת את הסביבה שבה החיים יכולים להימשך היטב —
אז גם הארוחה היא פעולה בתוך אותה מערכת.
כל ביס הוא חומר שנכנס אל הרשת.
כל חומר כזה עשוי להפוך לאנרגיה, לחומר בניין, למטבוליט, לאות, למצע לחיידקים, להשפעה על מערכת החיסון.
הוא עשוי להשתתף בבניית הדואר.
ולכן השאלה אינה רק:
„מה טעים לי?“
וגם לא רק:
„מה נחשב בריא?“
השאלה היא:
„איזה עולם ביולוגי אני עוזר ליצור בתוך הגוף שלי?“
ואז אנחנו מבינים מדוע השער חשוב כל כך.
הוא מוגדר כשער האחרון.
אבל האחריות גם היא סוג של שער והכניס אליה מתחילה הרבה לפני המחסום דם-מח.
אם הדואר הביולוגי השתבש,
אולי לא נכון להתחיל בחיפוש אחר המכתב שכבר נשלח, ונמצא בדרך למחסום הביולוגי
אולי צריך לחזור אל המקום שבו הוא נכתב. לנושא האחריות.
מי יבוא בשומר על השער?
„זה השער לה׳; צדיקים יבואו בו.“
מחסום הדם–מוח איננו חומה העומדת לבדה.
הוא נוצר ומתוחזק על ידי קהילה של תאים.
במרכז נמצאים תאי האנדותל, המרפדים את כלי הדם הקטנים של המוח. ביניהם קיימים חיבורים הדוקים מאוד, ה־tight junctions, המצמצמים את האפשרות שחומרים יעברו פשוט בין תא לתא.
אבל האנדותל אינו לבד.
סביב כלי הדם נמצאים הפריציטים, תאים התומכים ביציבות ובתפקוד של כלי הדם והמחסום.
ולצדם האסטרוציטים — תאי גליה בעלי שלוחות המגיעות אל כלי הדם ומקיפות אותם.
הם אינם שומרים העומדים מחוץ לשער.
הם חלק מן השער.
יחד עם תאי העצב, תאי הגליה, כלי הדם ומרכיבים נוספים, הם יוצרים את מה שהביולוגיה מכנה היחידה הנוירו־וסקולרית.
שם יפה לדבר מרשים, מרגש ומאוד עמוק:
המוח וכלי הדם אינם שני עולמות.
הם מערכת אחת. בה השער אינו רק מחליט מה לא להכניס. הוא גם צריך לדעת מה כן להכניס.
גלוקוז, למשל, אינו פשוט „נכנס“ מן הדם אל המוח כרצונו. למוח יש מערכות הובלה ייעודיות, ובהן GLUT1, המאפשרות לגלוקוז לעבור את מחסום הדם–מוח.
גם חומרים אחרים זקוקים למעברים מסוימים.
יש להם נשאים.
יש להם שערים.
יש להם תנאים.
ולעומת זאת, קיימות גם מערכות שמסייעות להרחיק מן המוח חומרים שאינם אמורים להישאר בו.
כלומר, השער שלנו הוא מערכת מיון.
והנושא הזה שמוכר לקורא היטב בשלב זה, מחזיר אותנו אל הדואר הביולוגי [מקור1, מקור2, מקור3, מקור4].
חשבנו קודם על השליח.
עכשיו אנחנו מתחילים להבין שגם כאשר השליח מגיע לשער, עצם הגעתו אינה אומרת שהמכתב ייכנס.
לפעמים החומר צריך לעבור.
לפעמים הוא צריך להישאר בדם.
לפעמים די בכך שתאי השער עצמם „יקבלו“ את המסר ויגיבו אליו.
וזו נקודה עדינה מאוד.
אות ביולוגי לא חייב תמיד לחצות את המחסום כדי להשפיע על המוח.
גם השער עצמו יודע להקשיב.
האנדותל ותאים אחרים בסביבת כלי הדם יכולים לחוש שינויים במערכת — אותות דלקתיים, שינויים מטבוליים, הורמונליים וכלי־דמיים — ולהגיב להם.
כלומר:
המסר אינו חייב להיכנס אל העיר.
לפעמים מספיק שהוא הגיע אל השומר.
והשומר משנה את התנהגותו.
כך מתחיל להתגלות לפנינו משהו גדול יותר.
השער BBB
הוא אזור שבו הגוף והמוח נפגשים.
הדם מגיע עד אליו.
הוא מביא חמצן, גלוקוז, הורמונים, מטבוליטים, תאי מערכת החיסון ואינספור אותות.
והמוח אינו נשאר אדיש.
הוא מגיב.
אבל גם המחסום עצמו משתנה בהתאם לסביבה שבה הוא חי.
דלקת ממושכת, שינויים בכלי הדם, עקה מטבולית, הזדקנות ביולוגית או פגיעה ברקמה יכולים לשנות את תפקודו.
כאשר השער משתנה —
משתנה גם העולם שמעבר לו.
כאן, שבה התפיסה של המערכת האחת, השלם… אפשר לראות בברור מדוע המוח פרט במכלול, בהחלט לא נכון לחשוב על המוח כאילו הוא איבר מבודד.
המוח תלוי בזרימת הדם.
זרימת הדם תלויה בכלי הדם.
כלי הדם תלויים באנדותל.
האנדותל חי בתוך סביבה ביולוגית.
והסביבה הזאת מקבלת מידע מן הלב, מן הכבד, מן הכליה, מן המעי, ממערכת החיסון, מן השרירים ומן המזון שהגיע מן העולם החיצוני.
הדרך אל המוח לא התחילה במוח.
היא התחילה הרבה קודם.
אולי אפילו ברגע שבו בלע האדם את הארוחה הראשונה שלו.
נושא שמדגיש את האחריות של האדם על המרחב הביולוגי שלו.
מפני שהמוח תלוי בעולם החי שמקיף אותו.
המעי.
הדם.
הלב.
כלי הדם.
מערכת החיסון.
הכבד.
הכליה.
המיקרוביום.
והשער.
כולם משתתפים באותה שיחה.
ואולי זו השאלה הבאה שכדאי לקחת איתנו בשביל:
אם המוח מקבל מן הגוף לא רק חומרי מזון אלא גם מידע — מי קובע מהו המידע שהמוח יקבל?
האם זה נקבע בשער?
בדם?
בכלי הדם?
במעי?
במערכת החיסון?
או שאולי, כמו שכבר למדנו בדרך,
אין מקום אחד שבו מתקבלת ההחלטה.
יש רק רשת.
והרשת כולה לומדת, מגיבה ומשתנה.
ואז עולה שאלה נוספת, כמעט בלתי נמנעת, אבל שאלה שרבים בורחים ממנה, בעיקר מי שמספק תרופות – האחריות.
אם האחריות מתחילה עוד לפני שהמזון נכנס אל המעי —
אם היא מתחילה במה שאנחנו בוחרים, במה שאנחנו רוצים, במה שאנחנו רגילים אליו, ובמה שלמדנו לראות כ„אוכל“ — האם אנחנו מתחילים לגלות כאן שהפסיכולוגיה עצמה היא חלק חשוב מן הרשת הביולוגית?
+++
מי כתב את המכתב?
„זה השער לה׳; צדיקים יבואו בו.“
עד עכשיו עסקנו בשער.
שאלנו מי שומר עליו, מה עובר דרכו, ומה נשאר בחוץ.
אפילו שאלנו אם השער עצמו יכול להשתנות בעקבות הדואר הביולוגי המגיע אליו.
אבל אולי שאלנו עד עכשיו את השאלה הלא נכונה.
אם הגיע אל השער דואר ביולוגי משובש —
מי כתב את המכתב?
ומי שלח אותו?
כדי לענות על השאלה הזאת צריך לחזור הרבה אחורה.
לא אל המוח.
לא אל כלי הדם.
אפילו לא אל המעי.
צריך לחזור אל השולחן.
אל הצלחת.
ואל היד שמניחה עליה את המזון.
אבל גם כאן אנחנו מגלים מהר מאוד שהסיפור אינו פשוט.
כי מי קובע מה תהיה הבחירה?
המסורת?
ההרגל?
האמונה?
האופנה?
מה שגדל במקום שבו אנחנו חיים?
מה שמוכרים לנו?
מה שטעים לנו?
הזיכרון של הבית?
הפרסומת?
המחיר?
הנוחות?
או אולי גם מצבנו הנפשי באותו רגע?
וכאן מתחילה להיסדק התמונה הישנה של האדם כמי שנמצא מחוץ למערכת ופשוט „בוחר“.
במכלול, המוח אינו איבר מבודד.
הוא תלוי בזרימת הדם.
זרימת הדם תלויה בכלי הדם.
כלי הדם חיים בתוך סביבה ביולוגית.
הסביבה הזאת מקבלת מידע מן הלב, מן הכבד, מן הכליה, מן המעי, מן השרירים וממערכת החיסון.
והמעי עצמו אינו מבודד.
הוא מקבל מידע מן המוח וממערכת העצבים, מן המערכת ההורמונלית וממערכת החיסון.
אפילו המיקרוביום אינו שחקן היושב בצד.
הוא חלק מן השיחה.
וכך אנחנו מגלים דבר שאולי לא ראינו בתחילת הדרך:
החץ אינו נע רק מן המעי אל המוח.
הוא נע גם מן המוח אל המעי.
ומן המעי אל המוח.
מן הגוף אל החוויה.
ומן החוויה בחזרה אל הגוף.
המחקר על ציר המעי–מוח, ובכלל זה המחקר על פסיכוביוטיקה, הולך וחושף רשת של מסלולים עצביים, הורמונליים וחיסוניים שבאמצעותם המוח והמעי משפיעים זה על זה [מקור].
מצב של לחץ, למשל, אינו נשאר „בתודעה“.
הוא מגייס מערכות ביולוגיות.
והמערכות האלה יכולות להשפיע על המעי.
ומצד שני, שינויים המתרחשים במעי ובמיקרוביום יכולים לשנות אותות המגיעים אל המוח.
פתאום „הפסיכולוגיה“ אינה עומדת מחוץ לביולוגיה ומתבוננת בה.
היא נמצאת בתוך המעגל.
לא מפני שמחשבה היא מולקולה.
ולא מפני שרגש הוא חומר מזון.
אלא מפני שהאדם החווה, החושב, החושש, המתאהב, המתענג והבוחר הוא אותו גוף עצמו.
למאמרי –
- המוח נלחם על חייו. p62, אוטופאגיה והמשמעות החדשה של אלצהיימר
- ציר המעיים-מוח פסיכוביוטיקה psychobiotics
- בריאות המוח ותזונה תומכת – מידע חשוב בעת ירידה בתפקוד המוח
- מסלול איתות חדש במוח שמווסת אכילה מופרזת
- אוכלוסיית המעי הגס חיידקים טובים, דיסביוזיס ו “שומר הגנום” גן p53
- בשר, כליות וזרימת דם מואצת: כיצד תזונה מהחי פוגעת במערכת הסינון של הגוף
- ירידה בתפקוד הכליות – חיזוק מערכות הגוף – תמיכה בתהליכי התאוששות.
וזה מוביל אותנו אל שאלה עמוקה יותר.
אם פחד יכול לשנות את הגוף,
אם הגוף יכול לשנות את החוויה,
אם החוויה יכולה לשנות את ההתנהגות,
ואם ההתנהגות קובעת, בין השאר, מה ייכנס אל הגוף —
מי כתב את המכתב?
אולי אין כותב אחד.
אולי גם כאן חיפשנו אדם יחיד במקום שבו קיימת רשת.
הדואר הביולוגי אינו נכתב רק בתאים.
חלק ממנו נכתב במעי.
חלקו במוח.
חלקו במערכת החיסון.
חלקו בסביבה.
וחלק ממנו מתחיל עוד קודם לכן —
במפגש שבין האדם לבין העולם.
ברגע שבו הוא רואה אוכל.
מריח אותו.
נזכר בו.
מתאווה אליו.
חושש ממנו.
או מושיט אליו את היד.
ואז מתרחשת פעולה פשוטה לכאורה.
האדם הולך לקניות.
הוא עומד ליד המדף.
או מגיע אל השוק.
מולו ירקות, פירות, דגנים, שמנים, משקאות ומזונות שעוצבו במיוחד כדי להיות טעימים, זמינים ומושכים.
היד נכנסת לעגלה.
חסה.
מלפפונים.
גזר.
שמן זית.
או אולי משקה ממותק.
ברגע הזה נדמה לנו שאנחנו רק קונים אוכל.
אבל מבחינה ביולוגית,
אנחנו מתחילים לכתוב את הדואר הבא.
וזה משנה את משמעות המילה אחריות.
אחריות אינה בהכרח הכרה מלאה.
אינה אומרת שהאדם מבין בכל מה שקרה ומתרחש בגופו.
היא אומרת משהו צנוע ועמוק יותר:
יש לנו השתתפות.
אנחנו משתתפים באופן מסויים, אחראי, ביצירת הסביבה שבתוכה הרשת הביולוגית שלנו פועלת.
אבל גם הבחירה עצמה אינה נוצרת בחלל ריק.
היא נוצרת מתוך אותה רשת.
העייפות.
המתח.
הזיכרון.
ההרגל.
התרבות.
הפרסומת.
הידע.
ידע תלוי מחקר
ידע תלוי אמונה תפלה
ידע תלוי אימה
וידע תלוי חוויה.
הגוף.
המוח.
המעי.
כולם נמצאים שם.
ולכן אולי נכון יותר לומר:
האדם אינו מחבר יחיד של הדואר הביולוגי שלו.
הוא אחד הכותבים.
והוא גם אחד הקוראים.
והוא גם אחד המקומות שבהם המכתב משנה את מי שיקרא אותו.
המעגל נסגר.
או אולי נכון יותר לומר —
הוא אינו נסגר לעולם.
הוא ממשיך לכתוב.
וממשיך להיקרא.
Paradiso. דנטה תיאר את השמיים כסדרה של 9 גלגלים (מעגלים) קונצנטריים המקיפים את כדור הארץ ומסתיימים באמפיריאון – מקום מושבו של אלוהים. טינטורטו תרגם זאת בדיוק רב לקנבס: הדמויות והעננים מסודרים במעגלים וקשתות אופקיות ורחבות שיוצרות תנועה מעגלית ופרספקטיבה השואבת את עין הצופה אל המרכז המואר והבוהק באור אלוהי, ממש כפי שדנטה מתאר את ה"חיזיון המבורך" (Beatific Vision).
Palazzo Ducale
Tintoretto, Paradiso, 1588-1592, Venezia, Palazzo Ducale
חלק 9 — להיכנס לגן העדן
יש רגע שבו מפסיקים לשאול מי שומר על השער.
לא מפני שהשאלה אינה חשובה.
אלא מפני שהשער כבר מאחורינו.
אנחנו עומדים עכשיו בתוך הטרקלין.
וכאן אני רוצה לעצור לרגע.
לא להסביר.
להתבונן.
אני חושב על טינטורטו.
על גן העדן שלו — Paradiso — היצירה העצומה שתלויה בארמון הדוג'ה בוונציה. תמונה כל כך גדולה, כל כך עמוסה בדמויות, תנועה, אור וצל, עד שאי אפשר באמת לראות אותה כולה במבט אחד.
צריך לעמוד לפניה.
להרים את הראש.
לתת לעין ללכת לאיבוד.
פעם עמדתי מולה לבדי במשך יום שלם.
הייתי שבוע בוונציה לבדי, בתקופה שבה העיר עדיין לא הייתה המקום שהעולם כולו למד להגיע אליו. וגם בקפלה הסיסטינית הייתי שבוע לבד. שכבתי על הרצפה והבטתי בתקרה.
לא ניסיתי להבין הכול.
פשוט נתתי לעיניים לעבוד. כך הבנתי שמיכאלאנג'לו החל את העבודה בציור קטן "המבול" בסדר כרונולוגי הפוך – מהכניסה של הקפלה (אזור הקהל) לכיוון המזבח (אזור האפיפיור והקודש). זה ההסבר שההיסטוריונים נותנים כיום, סצנת "המבול" (The Flood / Deluge) היא הפרסקו הגדול הראשון שמיכאלאנג'לו צייר, אבל המסקנה שהגעתי אליה, הייתה מהתבוננות. כשמיכאלאנג'לו ניגש לפרויקט, הוא היה פסל לא צייר ובהחלט לא צייר פרסקו. ב"המבול" הוא ניסה ליישם טכניקה שלא הכיר: הוא היה רשם מעולה והסתייע ברישום לתכנון פסליו. כאם דחס למעלה מ-60 דמויות קטנות, מדהימות (אנשים נמלטים להר, סירה טובעת, תיבת נוח ברקע… ואז הוא ירד למטה, הסיר את הפיגומים ותפס את הראש ואמר לעצמו, לדעתי, איזה אסון זה קטן מדי ודחוס מדי. ועבר לצייר פוסטרים כמו לסרטי הוליווד.
ההתבוננות מאפשרת לנו פעמים רבות לשחזר את החוויה של היוצר עצמו, וממש לשמוע את מחשבותיו:
כשמתבוננים ביצירת המופת "גן-עדן" לטינטורטו, אי טפשר לשגת מהעומס לאט לאט מבינים שהעומס אינו אקראי. הדמויות לא רק "דחוסות" שם; הן נשאבות לתוך מערבולת אור ענקית. ענני אדם.
- טינטורטו מחפש תמיד תנועה יחסית, הרבה לפני אינשטיין הוא הבין שהעולם נע ובו הכל זה זה ביחס לזה. הוא משתמש באור וצל (זו האסכולה הוונציאנית בציור במיטבה, פרסמתי עליה מאמר ב 3 פרקים כאן.) כדי לייצר תנועה סיבובית.
- הלב של האסכולה הוונציאנית, ושל טינטורטו בפרט, הוא הקולוריזמו (Colorito) – בניית החלל והתנועה דרך צבע, אור מורכב, ושימוש פורץ דרך בצבעים משלימים (כמו הניגודים בין סגול לצהוב או כחול לכתום) כדי ליצור רטט בעין.
- מאות הדמויות מתפקדות כמו חלקיקים בתוך סערה שמימית שמוליכה את העין של הצופה פנימה, אל עומק האופק, לעבר גרעין ישוע ומריה. הסערה סביבם: הדמויות הקרובות אליהם ביותר מקיפות אותם הן לא מלאכים רגילים, אלא הדרגות הגבוהות ביותר בהיררכיית המלאכים (לפי התיאולוגיה של פסאודו-דיוניסיוס): השרפים (Seraphim) והכרובים (Cherubim). במקום לצייר את הקדושים והמלאכים מהמעלה העליונה כדמויות קפואות ומרוחקות על כסאות (כפי שעשו ברנסאנס המוקדם), טינטורטו בעל התנועה היחסית שובר את הקיבעון: דמויותיו מרחפות בזוויות בלתי אפשריות: הארכנגלים (כמו מיכאל וגבריאל) וראשי האבות (כמו משה, האוונגליסטים וקדושים מרכזיים) אינם עומדים "ישר". הם מוטים, רוכנים קדימה, או נראים כאילו הם נסחפים או צפים בתוך זרם צבע קוסמי. הגאונות שנחשפת כאן היא שטינטורטו הפך את הדרגות הגבוהות ביותר של גן העדן לישויות דינמיות. הן לא נמצאות "מעל" המערבולת, אלא הן עצמן המערבולת והתנועה היחסית. בנוסף גן העדן הוא תנועה, תנעה אדירה ויחסית.
- אשתמש במפה הזו בכניסתנו דרך השער הקדוש BBB.
אולי כך צריך להתבונן בביולוגיה.
לא כמו שנכנסים לחדר הרצאות.
אלא כמו שנכנסים ליצירת מופת.
כי אחרי כל מה שראינו עד עכשיו — המעי, מערכת החיסון, הדואר הביולוגי, הדם, כלי הדם והשער — מתחילה להתגלות לפנינו יצירה שאינה פחות מסחררת מכל ציור של טינטורטו.
החיים עצמם.
המערכת אינה בנויה מחלקים נפרדים שהתחברו במקרה.
המעי אינו רק מקום שבו המזון מתפרק.
הדם אינו רק צינור הובלה.
הלב אינו רק משאבה.
כלי הדם אינם רק צינורות.
המחסום דם–מוח אינו רק חומה.
והמוח אינו ארמון שיושב בראש הגוף ומקבל דיווחים מן הפריפריה.
כל אחד מהם חי בתוך האחרים.
כל אחד משנה את התנאים שבהם האחרים יכולים לפעול.
וזה הדבר המדהים באמת:
אין כאן מרכז אחד שמנהל את הכול.
יש רשת.
רשת שבה חומר נע.
רשת שבה אנרגיה נעשית זמינה או חסרה.
רשת שבה אותות נוצרים ונעלמים.
רשת שבה תאים משנים את סביבתם, והסביבה משנה את התאים.
רשת שבה המעי יכול להשפיע על המוח — והמוח יכול להשפיע בחזרה על המעי.
המערכת החיסונית משנה את הסביבה שבה המוח חי.
כלי הדם מגיבים לסביבה המטבולית והדלקתית.
הכבד משנה את מה שמגיע לדם.
הכליה קובעת אילו חומרים יישארו ואילו יפונו.
השריר משחרר אותות.
המיקרוביום משנה את המולקולות הנמצאות במערכת.
והמוח עצמו משנה את פעילות הגוף.
החיים אינם שולחים מכתב אל המוח.
החיים מנהלים ביניהם שיחה.
ואז מתברר לנו משהו נוסף.
הפסיכולוגיה אינה עומדת מחוץ למערכת הזאת.
החוויה אינה רק משהו שקורה לנו בראש.
פחד, מתח, הנאה, אהבה, ציפייה, עייפות, תחושת ביטחון — כל אלה מגייסים מערכות עצביות, הורמונליות, אוטונומיות וחיסוניות. ומערכות אלה משנות את הסביבה הביולוגית שבה אנחנו חיים.
אבל החץ אינו הולך רק בכיוון אחד.
הסביבה הביולוגית משנה גם את החוויה.
הדם, הדלקת, המטבוליזם, אותות המעי, השינה, מצב כלי הדם — כל אלה יכולים לשנות את האופן שבו המוח פועל ואת האופן שבו אנחנו חווים את העולם.
לכן המעגל אינו:
מוח ← גוף.
וגם לא:
גוף ← מוח.
הוא מעגל.
חוויה ← מוח ← גוף ← התנהגות ← סביבה ← מזון ← מעי ← אותות ומטבוליטים ← דם ← כלי דם ← שער ← מוח ←.
ושוב.
ושוב.
ושוב.
כאן אולי מתחילה משמעות חדשה למילה אחריות.
לא התבוננות מהצד.
אחריות.
מפני שהאדם נוכח, וגם אם חסר לו מידע הוא אינו עומד מחוץ לרשת ומתבונן בה כמשקיף.
הוא משתתף בה.
לפעמים אפילו בלי לדעת.
הרגע שבו אנחנו עומדים מול מדף המזון בסופרמרקט נראה לכאורה רגע פשוט.
יד אחת יכולה לבחור חסה, מלפפונים, גזר ושמן זית.
יד אחרת יכולה לבחור משקה ממותק ומזון אולטרה־מעובד.
אבל מי מחזיק את היד?
הרעב?
ההרגל?
הזיכרון?
הפרסומת?
העייפות?
המתח?
התרבות שבה גדלנו?
הידע שרכשנו?
ההנאה שאנחנו מצפים לה?
אולי כולם יחד.
הבחירה הזאת עדיין אינה מולקולה.
אבל היא יכולה להיות תחילתו של מסלול שיגיע בסופו של דבר אל מולקולות.
אל המעי.
אל המיקרוביום.
אל מערכת החיסון.
אל הכבד.
אל הדם.
אל כלי הדם.
אל השער.
ואל המוח.
הדואר הביולוגי אינו נכתב רק בתוך התאים.
חלק מן התנאים לכתיבתו נוצרים הרבה קודם.
לפעמים אפילו ברגע שבו אנחנו בוחרים.
וזה מחזיר אותנו אל השאלה שהתחלנו איתה:
מהו בעצם מזון למוח?
אולי התשובה הראשונה הייתה קטנה מדי.
חשבנו על מזון שנכנס לפה.
אחר כך גילינו את המעי.
אחר כך את הדואר.
אחר כך את הדם.
אחר כך את השער.
ועכשיו, כשאנחנו עומדים בתוך הגן, התמונה משתנה.
המוח אינו אוכל רק מזון.
המוח אוכל סביבה ביולוגית.
והסביבה הזאת אינה דבר שניתן לנו פעם אחת.
היא נוצרת מחדש בכל רגע.
על ידי תאים.
על ידי איברים.
על ידי אותות.
על ידי תנועה.
על ידי שינה.
על ידי אור.
על ידי נשימה.
על ידי יחסים.
ועל ידי הבחירות שאנו עושים בעולם שבו אנו חיים.
התרבות האנושית למדה איך להאכיל את האדם הרבה לפני שלמדנו איך המזון מדבר עם הגוף.
היא למדה טעם.
היא למדה שימור.
היא למדה מסורת.
היא למדה חג.
היא למדה פולחן.
היא למדה כיצד להפוך ארוחה למעשה של תרבות.
והיא יצרה אמנות מופלאה.
מטבחים שונים ומרתקים
אבל רק לאחרונה התחלנו לראות את המתרחש מתחת לשולחן.
את השיחה שאינה נשמעת.
את המולקולות.
את הקולטנים.
את המטבוליטים.
את הציטוקינים.
את המיטוכונדריה.
את ה-ECM.
את מערכת החיסון.
את כלי הדם.
את המיקרוביום.
את כל הרשת הזאת, שאינה מחכה שנבין אותה כדי להמשיך לחיות.
וכאן אני חושב שטינטורטו חוזר אלינו.
כי אולי זאת הדרך הנכונה להביט בביולוגיה:
לא לנסות מיד לספור את כל הדמויות.
אלא לראות את התנועה ביניהן.
את האור.
את המרחק.
את היחסים.
את מה שנמצא בקדמת התמונה ואת מה שנעלם כמעט בחשכה.
את היד שמושיטה משהו אל היד האחרת.
את השליח שרץ.
את השער שנפתח.
את מי שממתין בצד השני.
ואת העובדה המדהימה שאיש אינו עומד מעל היצירה ומפעיל אותה מבחוץ.
היצירה חיה.
אנחנו כבר בתוך הגן.
ואולי עכשיו אפשר סוף־סוף לשאול את השאלה הגדולה:
מי קורא את הדואר?
ואולי אפילו שאלה עמוקה ממנה:
איך הרשת כולה לומדת לקרוא את עצמה?
+++
שנה טובה
ושלא נדע עוד נתניהו
ירון מרגולין
נשארו לך שאלות
אשמח להשיב על כל שאלה
לטופס פנייה ישירה אל ירון מרגולין – נא להקליק – כאן
בבקשה לא להתקשר משום שזה פשוט לא מאפשר לי לעבוד – אנא השתמשו באמצעים שלפניכם –
למען הסר ספק, חובת התייעצות עם רופא (המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי של כל מטופל או שלך) לפני שימוש בכל תכשיר, מאכל, תמצית או ביצוע כל תרגיל. ירון מרגולין הוא רקדן ומבית המחול שלו בירושלים פרצה התורה כאשר נחשפה שיטת המחול שלו כבעלת יכולת מדהימה, באמצע שנות ה – 80 לרפא סרטן. המידע באתר של ירון מרגולין או באתר "לחיצות ההחלמה" (בפיסבוק או MARGOLINMETHOD.COM ), במאמר הנ"ל ובמאמרים של ירון מרגולין הם חומר למחשבה – פילוסופיה לא המלצה ולא הנחייה לציבור להשתמש או לחדול מלהשתמש בתרופות – אין במידע באתר זה או בכל אחד מהמאמרים תחליף להיוועצות עם מומחה מוכר המכיר לפרטים את מצבו הבריאותי הכללי שלך ושל משפחתך. מומלץ תמיד להתייעץ עם רופא מוסמך או רוקח בכל הנוגע בכאב, הרגשה רעה או למטרות ואופן השימוש, במזונות, משחות, תמציות ואפילו בתרגילים, או בתכשירים אחרים שנזכרים כאן.
For the avoidance of doubt, consult a physician (who knows in detail the general health of each patient or yours) before using any medicine, food, extract or any exercise. The information on Yaron Margolin's website or the "Healing Presses" website (on Facebook or MARGOLINMETHOD.COM), in the above article and in Yaron Margolin's articles are material for thought – philosophy neither recommendation nor public guidance to use or cease to use drugs – no information on this site or anyone You should always consult with a qualified physician or pharmacist regarding pain, bad feeling, or goals and how to use foods, ointments, extracts and even exercises, or other remedies that are mentioned as such
מזון למוח – מסע אל רשת החיים הביולוגית, נתיבי החלמה והפעלת מנגנוניםO:
מזון למוח אינו רק רשימה של מזונות „בריאים”.
זהו מסע אל תוך המערכת הביולוגית שמאפשרת לנו ללמוד, לזכור, להתחדש ולהמשיך לחיות.
המוח אינו פועל לבדו. הוא מקיים קשר מתמיד עם הכליות, הלב, הכבד, מערכת החיסון, כלי הדם, המעי והמטריצה החוץ־תאית. בין האיברים נעים חומרים, הורמונים, מטבוליטים ואותות – מעין רשת של תקשורת ביולוגית.
לכן השאלה אינה רק מה המזון הטוב למוח, אלא גם:
איך המזון משפיע על הרשת?
איך הוא משפיע על האנרגיה של התא, על המיטוכונדריה, על מנגנוני התיקון, על הדלקת, על כלי הדם ועל היכולת של התאים להקשיב ולפעול?
במסע הזה נגיע ל־AMPK, NAD⁺, SIRT1, PGC-1α, FOXO, Nrf2, אוטופגיה, מיטופגיה, Klotho ועוד – לא כרשימת שמות, אלא כחלק מסיפור אחד: כיצד מערכת חיה יוצרת ומתחזקת את התנאים המאפשרים לחיים להמשיך היטב.
זהו החלק הראשון במסע.
לא מסע אל מחלה, אלא מסע אל תוך הגאונות של הביולוגיה.
מאמרים אחרונים
- המוח נלחם על חייו. p62, אוטופאגיה והמשמעות החדשה של אלצהיימר
- ציר המעיים-מוח פסיכוביוטיקה psychobiotics
- בריאות המוח ותזונה תומכת – מידע חשוב בעת ירידה בתפקוד המוח
- מסלול איתות חדש במוח שמווסת אכילה מופרזת
- אוכלוסיית המעי הגס חיידקים טובים, דיסביוזיס ו “שומר הגנום” גן p53
- בשר, כליות וזרימת דם מואצת: כיצד תזונה מהחי פוגעת במערכת הסינון של הגוף
- ירידה בתפקוד הכליות – חיזוק מערכות הגוף – תמיכה בתהליכי התאוששות.
- דיכאון וחרדה בקרב חולי כליות
- בדיקת CrCl – מדד הפינוי האמיתי של הכליות
- המיקרוביום הכלייתי (האורוביום Urobiome) נחשף
- תאי T בזמן החלמה: כיצד מערכת החיסון מתכיילת בלילה כדי לרפא ולא רק להילחם בגורמים למחלה
- אינטרלוקין-6: כשמערכת התקשורת של הגוף לא יודעת מתי לעצור
- על החלבון ותפקידיו בגוף האדם – ירון מרגולין
- קפפא, למבדה וחרדה: כשהדואר הביולוגי משתבש (ומדוע מדדי חלבון גבוהים הם לא מה שחשבתם). מבט אל בדיקות המעבדה/ירון מרגולין
- הרטוריקה של הטרור הביולוגי: כשהגוף משקר לעצמו
- רקמת החיבור והמטריצה החוץ-תאית (ECM): למה שינוי הסביבה חשוב יותר מטיפול בתאים עצמם – ירון מרגולין
- קפה – הרבה יותר מקפאין. אבל מה לגבי חולי כליה?
- נתיבי החלמה ביולוגיים – סיפורם המרתק של בני שבט הינאומאמי והסוד הפיזיולוגי המדהים של כליות הגמל, שמסביר כיצד מערכת הישרדות פראית הופכת לקטלנית בעולם המודרני נוכח הארוע האבולוציוני של אי-ספיקת לב ותפקוד הכליות/ ירון מרגולין
- הכליות הן הרופא הפנימי שאיבד את המפתחות בעת חולי: מסע מולקולרי אל סודה של רשת חלבוני החלמת הכליות ומסלול האיתות TGF–β אשר משנה את עורו שוכח את תפקידו כרופא וחוצה את הקווים.
- שומרי האוצר הזעיר – רפואת העתיד – חלק א' / ירון מרגולין
- שומרי האוצר הזעיר – חלק ב' רפואת העתיד / ירון מרגולין
- מסלול איתות Wnt
- נתיבי החלמה: הסיפור הסמוי של הרשת המטבולית בגוף האדם ומלכודת התרופות – ירון מרגולין
- רשתות של הידרדרות ביולוגית בגוף האדם, האם גם רשתות החלמה פועלות בגופנו❓ ירון מרגולין
- הדור הבא של הרפואה המותאמת אישית: חיישני זיעה עשויים בעתיד לספק משוב ביולוגי רציף, שיסייע להתאים תזונה, אימון והתאוששות לכל אדם – מחקר חדש / ירון מרגולין
- שבר דו־גדילי ב־DNA: מסלולי התיקון, בחירת התא בין HR ל־NHEJ, והשלכות על סרטן, הזדקנות ומחלת הכליות, חלק א' / ירון מרגולין
- מזון למוח – המזון הבריא למוח תומך בגמישות מערכת העצבים שלו וביכולת הלמידה, שומר על הזכרון, ועלול למנוע מחלות כגון אלצהיימר.
- צירי החלמה – מבוא למחשבה חדשה על בריאות והתחדשות מאת ירון מרגולין
- 🔹 מפת מסלולי ההחלמה – 3 צירים – מבט כללי
- המסלולים הביולוגיים המשקמים את🔹 הגוף: פרספקטיבה חדשה על החלמה – מבט עומק על על 3 המסלולים המרכזיים.
- מסלולי ההחלמה -המסלולים הביולוגיים שמשקמים את הגוף – חלק א' מאת ירון מרגולין.
- המסלולים הביולוגיים שמשקמים את הגוף – חלק ב', על ההחלמה מאת ירון מרגולין
- חלק ג' – על ההחלמה
- חלק ד' – על שומר החומר הגנטי🔹🐦🔥 P53 🐦🔥 והנחיות טבעיות של הגוף ל: "החלמה".
- חלק ה' – חלבוני ההחלמה: הרשת המולקולרית של הריפוי, ההתחדשות וההומאוסטזיס מאת ירון מרגולין
- חלק ו' על צירי ההחלמה ומה שמפעיל אותם – (signal architecture) מאת ירון מרגולין
- גמישות העורקים – רפואת העתיד – חלק א'
- עורקים גמישים חלק ב', הסבר מפורט על הצירים. הביולוגיה העמוקה של גמישות העורקים מאת ירון מרגולין
- להחזיר את השליטה לכליה: תזונה נגד ספיגת היתר של הסוכר – איך לאזן את החלבון SGLT2
- תפקוד הכליה בשעות הלילה: השפעת המקצב הצירקדי על הפילטר הביולוגי
- הדור הבא של הרפואה המותאמת אישית: חיישני זיעה עשויים בעתיד לספק משוב ביולוגי רציף, שיסייע להתאים תזונה, אימון והתאוששות לכל אדם – מחקר חדש / ירון מרגולין
- מבוא – גוף, רגש ומהפכות נסתרות בתולדות המחול
- גלוטתיון – מנוע התיקון המרכזי של הגוף
- גלוטמין (Gln) -המגן הגדול על בריאות האדם – כל מה שחשוב לדעת
- מלח שולחן ויתר לחץ דם
- תאי T בזמן החלמה: כיצד מערכת החיסון מתכיילת בלילה כדי לרפא ולא רק להילחם בגורמים למחלה
- תפקוד הכליה בשעות הלילה: השפעת המקצב הצירקדי על הפילטר הביולוגי
- מסלול איתות חדש במוח שמווסת אכילה מופרזת
- ציר המעיים-מוח פסיכוביוטיקה psychobiotics
- ציר המעיים-מוח פסיכוביוטיקה psychobiotics
- אוכלוסיית המעי הגס חיידקים טובים, דיסביוזיס ו "שומר הגנום" גן p53
- דלקת כליות אינטרסטיציאלית – השתמשו במי שעורה.
- אוכלוסיית המעי הגס חיידקים טובים, דיסביוזיס ו"שומר הגנום" גן p53.
- פרפור פרוזדורים (A-fib) יכול להפסיק מעצמו.
- מלח שולחן ויתר לחץ דם
- דנרבציה כלייתית Renal denervation (RDN)
- ירידה בתפקוד הכליות – מה לעשות?
- התכנית לשיקום הכליות – כאן.
- מכתב תודה ממחלימת כליות בתוך ארבעה חודשים.
- מזון למוח – המזון הבריא למוח תומך בגמישות מערכת העצבים שלו וביכולת הלמידה, שומר על הזכרון, ומונע מחלות כגון אלצהיימר.
- למה אני לא מצליח להתמיד – והסוכר
- Lecithin לציטין – מזון כתרופה ומולקולה שומנית, שמגינה על המוח, הכבד, הלב, ועל דופן המעי
- מסלול איתות חדש במוח שמווסת אכילה מופרזת
- סמן ביולוגי אמין (ביו-מרקר)
- טיפול בכאב עם אופיואידים גורר אותך לצרות צרורות למשל עצירות איומה. מה לעשות?
- ויטמין D
- מדללי דם טבעיים ויטמין E קאיין, שום, פולי סויה מותססים (נאטוקינאז) וכורכום
- אגוז מרפא ביבהיטקי
- גאוט הוא לא רק יתר פורין – החיים עם גאוט תלוי גיל ומין – האם אפשר לנצח גאוט בלי לבלוע הורמוני מין?
- אומגה 3 צמחית (שמן חרדל, שמן מרווה מרושתת) עולה על צורות אחרות של אומגה 3 ויש והן לבדן תורמות לבריאות בעוד האחרות עלולות להזיק יותר משלהועיל לך
- התכנית לשיקום הכליות פרק ז' – עקרונות הטיפול
- התכנית לשיקום הכליות פרק ו' – התבוננו אל מדד האוראה
- התכנית לשיקום הכליות פרק ה' תנגודת לאינסולין
- התכנית לשיקום הכליות פרק ד'
- התכנית לשיקום הכליות פרק ג
- התכנית לשיקום הכליות פרק ב
- התכנית לשיקום הכליות – פרק א'
- אכל נקי
- קריאת הגוף – מה אומרות פניך
- סיבו Sibo צמיחת יתר של חיידקי המעי הדק
- חומצה אלפא לינולנית משפרת את תוחלת החיים – צריכה גבוהה של חומצות שומן מצמחים נחשפה כגורם שמאריך את החיים.
- תובנות חדשות אי-ספיקת כליות תלויה במצבו של ציר FGF23-Klotho
- Tsamba שתי כוסות גרגרי שעורה דגנים מלאים, רצוי אורגניים – מתכון צ'מפה למבקשים להחלים מאי ספיקת כליות
- פאראצטמול (PARACETAMOL) גם פרצטמול או אצטאמינופן (Acetaminophen) – הידוע גם בשם אקמול, רוקסט ודקסמול עלול לפגוע בכליות ובכבד ואסור לשימוש לחולי כליה
- מקצבים בעולם החי – שעון ביולוגי בתאי הגוף
- מזון למוח – המזון הבריא למוח תומך בגמישות מערכת העצבים שלו וביכולת הלמידה, שומר על הזכרון, ומונע מחלות כגון אלצהיימר.
- מרחבי חיים מאריכי חיים – האזורי הכחולים
- קשר הגלוטן – אלרגיה לגלוטן והאם הימנעות מגלוטן מוצדקת?
- מהן עיניים אדומות?
- האם תוסף ויטמין D בולם את מחלת הכליות בקרב סוכרתיים?
- גלוטמין (Gln) -המגן הגדול על בריאות האדם – כל מה שחשוב לדעת
- פיקנוגנול – כל האמת על רפואת עץ האורן והכנת התה ממחטיו
- גלוטתיון כל האמת
- הגיל השלישי, תאוותיה של הזיקנה – ואיך להתבגר יפה, טוב ובריא
- לראשונה, מדענים הצליחו לתרגם לטקסט את הפעילות המוחית של אדם עם שיתוק שאינו מסוגל לדבר.
- רוצה להחלים בצורה פשוטה ביותר, ללא תרופות ממחסור בטסטוסטרון או מירידה במדד ה SHBG ?
- טיפולים מבוססי רירית לזיהומים נגיפיים וחיידקיים
- בני-על – האם יש גבול ביולוגי למספר השנים שאדם יכול לחיות?
- מחסור בברזל
- סגולותיהם של זרעי החרדל
- דרכים חדשות לוויסות יעיל של טריגליצרידים (Triacylglycerols) בדם
- שוויון בריאותי?
- רוצה להחלים בצורה פשוטה ביותר, ללא תרופות ממחסור בטסטוסטרון או מירידה במדד ה SHBG ?
- טיפולים מבוססי רירית לזיהומים נגיפיים וחיידקיים
- מה הם בקע (קִילֶה) חתך, מדוע הם מתרחשים ומה לעשות?
- קרום התא – הממברנה והדלקת הכרונית
- אי ספיקת כליות – טיפול ללא תרופות
- עשרת המזונות הבריאים ביותר לחולי כלייה על האצות והפוקוקסנטין, חלק 7.
- אילוף הכליות הסוררות
- דרכים חדשות לוויסות יעיל של טריגליצרידים (Triacylglycerols) בדם
- שוויון בריאותי?
- האם תזונה נוגדת דלקת יכולה לעזור?
- חידושים ומהפכות בנושא יתר לחץ דם.
- נוגדני ANF – גורם אנטי גרעיני ונוגדן אנטי-ציטופלזמי של נויטרופיל – ANCA
- תעוקת חזה מיקרו-וסקולרית
- "מגיפת המאה העשרים ואחת", מיתוסים רפואיים: כל מה שחשוב לדעת על אלרגיות
- מזון כתרופה
- חומציותו של הנוזל הבין תאי בגוף האדם מונעת תהליכי החלמה במחלות כרוניות קשות – מה לעשות?
- אנטיביוטיקה – על נזקיה לאנשים בכלל ובפרט לחולים
- תזונה תאית
- חומץ אננס – רוצה לדעת כיצד להכין תרופה ביתית, אנטי-דלקתי מקליפות האננס?
- לסדרת מאמרי – מבוא לתורת הגוף-נפש המודרנית – חלק א
- על הכאב בברך שמקשה לעלות במדרגות ומה שעומד מאחריו
- ד"ר בינה מלאכותית – AI קובע. מה קורה באמת כשדוקטור AI – כשמכונה נותנת מרשם❓
- Kidney Regeneration: A Rare Case of Natural Healing — And What It Can Teach Us All
- ⭐ התחדשות כלייתית: מקרה נדיר של ריפוי טבעי — ומה שהוא מלמד את כולנו
- על ההחלמה – למה הגוף לא מחלים — וכיצד להחזיר לו את היכולת הטבעית לעשות זאת
- שינה חשובה להחלמה – 🌜זמן הריפוי החשוב מתרחש בלילה
- ניקוי כבד טבעי – הדרך הפשוטה לבריאות מתחדשת
- 🧠 אילוף הכליות הסוררות –בשורת הריפוי של ירון מרגולין
- כלית העל מספרית Accessory kidney
- רוצה להפעיל צירים ביולוגיים שמקדמים פעילות תומכת תיקון/ ניקוי ובניה ללא תרופות ממחלת מחלת כליות נפרופתיה אימונוגלובולין A?
מזון כתרופה – שמן זית ושמן קנולה או חרדל הצילו מאות ילדים בעולם. - מזון כתרופה – אפשר להפעיל צירים ביולוגיים שמקדמים פעילות תומכת תיקון/ ניקוי ובניה באי ספיקת כליות
- רוצה להפעיל צירים ביולוגיים שמקדמים פעילות תומכת תיקון/ ניקוי ובניה בצורה מרשימה בסוכרת
- קרקר מדהים מכוסמת ירוקה – מתכון
- חימצון האינסולין והגברה של חומצת שתן בדם, גאוט, אי ספיקת כליות, שבץ לב, סוכרת ודלקת חריפה "בלתי מוסברת"
- Der Preis des tierischen Eiweißes: Wie Fleisch, Milch und Eier unsere Nieren zerstören
- The Price of Protein: Meat, Fish, Dairy, and Eggs and Their Hidden Impact on
- עוצמתם של נבטי הברוקולי כתרופה לחולי כליה
- תפקוד הכליה כבלוטה הורמונלית: סקירה מדעית
- כורכום גילוי הכורכומין, מרכיב של תבלין הזהב, ופעילויותיו האנטי דלקתיות וביולוגיות מופלאות
- דלקת – מחלה דלקתית כרונית ממיתה – מה היא דלקת, ומה ניתן לעשו
- סמנים ביולוגיים מוקדמים – ביומרקרים חדשים – ככל האפשר לנפגעי הכליה בבדיקות דם עבור מחלת כליות חריפה AKI או אי ספיקת כליות CKD יכולה להציל את חייהם של אלפי אנשים.
- חימצון האינסולין והגברה של חומצת שתן בדם, גאוט, אי ספיקת כליות, שבץ לב, סוכרת ודלקת חריפה "בלתי מוסברת"
- אפיגנטיקה ומזון כתרופה ביולוגית להחלמה ממחלות גנטיות
- PGC-1α, יעד טיפולי חדש נגד מחלת הכליות
- אבנים בכליות – אוקסלטים, היפרוקסלוריה ויתר חומצה אוקסלית – רוצה להפעיל צירים ביולוגיים שמקדמים פעילות תומכת תיקון/ ניקוי ובניה ללא תרופות?
- אנטיביוטיקה – על נזקיה לאנשים בכלל ובפרט לחולים
- כל מה שאתה צריך לדעת על מיקרו-תזונה – ויטמינים ומינרלים
- התרופות מקבוצת הסטטינים להורדת כולסטרול יכולות להביא אותך למחלת כליות איומה, יתר חומצת שתן, כאבי שרירים, סוכרת וזו רשימה חלקית
- המחמצן הגדול – Ros ודרכי ההתגוננות מפניו ללא תרופות
- חולשת שרירים וירידה בתפקוד השרירים. כאבי שרירים, אבדן שריר, אבדן מסת שריר ומיופתיה.
- קלוטו – האם קלוטו הוא מעיין הנעורים הזורם במערה מוסתרת וסודית?
מזון למוח – מסע אל רשת החיים הביולוגית, נתיבי החלמה והפעלת מנגנונים
המוח אינו פועל לבדו. הוא חלק מנתיבים ביולוגיים, שנתנים להפעלה על ידי מזונות מסוימים. הנתיבים של המוח מקיים קשר מתמיד עם הכליות, הלב, הכבד, מערכת החיסון, כלי הדם, המעי והמטריצה החוץ־תאית. בין האיברים נעים חומרים, הורמונים, מטבוליטים ואותות – מעין רשת של תקשורת ביולוגית.
